היא תמיד חשבה שהעולם מוזר.
בעבר היא גרה עם משפחתה בלונדון, אך הוריה החליטו שהם רוצים
להתקרב יותר אל הדת ולעבור לחיות בארץ ישראל.
בנוסף, חייהם החלו להתמלא בבעיות, משפחתיות ובעיקר כלכליות,
לכן הם היו סבורים שהמעבר -ההתחלה החדשה, תבוא לטובתם ותשנה את
חייהם.
יעל אהבה מאוד את חייה הקודמים, היו לה חברות טובות, חבר שהיא
אהבה מאוד, היא הצליחה בלימודים והסתדרה טוב עם הוריה.
אך כבר באותה תקופה בחייה היא הייתה מלאה במחשבות מוזרות
וניסתה להבין את עצמה ואת החיים, אך לא כ"כ הצליחה.
המעבר לישראל דיכא אותה, היא התגעגעה מאוד אל הבית הקודם ואל
חברותיה.
בשבוע הראשון של המעבר, יעל נהגה לשבת על יד החלון ולהביט
החוצה אל הרחוב.
לשבת ולא לעשות כלום. היא הייתה יושבת שם במשך שעות ושוקעת
בגעגועים אל ביתה.
עם הזמן יעל הבינה שהישיבה הממושכת לצד החלון לא תועיל לה בדבר
ושהיא צריכה לקבל את המעבר, גם אם אינה רוצה.

את בית הספר החדש שלה היא כלל לא אהבה.
כאשר הייתה קמה בבוקר, רק מהידיעה שהיא צריכה לקום וללכת לבית
הספר ירדו לה דמעות וכשהייתה שבה בצהריים אל ביתה, הייתה
מסתגרת בחדר עם מוזיקה ברקע ושוקעת במחשבות.
הבנים בכיתה של יעל היו לועגים לה ומכנים אותה בכל מיני שמות.
והבנות, הן היו מציקות לה ללא הרף, אף אחת מהן לא חיבבה אותה.
נדמה היה שההצקות אפילו גרמו להן מין סיפוק בצורה כלשהי.
בתחילה יעל הייתה מאוד נפגעת מדבריהם וממעשיהם של הילדים
בכיתתה, אך עם הזמן למרות חוסר רצונה היא למדה להתרגל לזה ולא
להתייחס.
אך הפצע בלבה לא הגליד ולא נעלם, הוא תמיד היה שם וגדל מיום
ליום.
יעל לא הייתה מכוערת, אך גם לא כזו יפה.
מה שכן, היו לה עיינים מדהימות, מיוחדות במינן.
הן היו בצבע חום עם גוון אפור ואם היו מביטים בהן במשך זמן מה,
היה ניתן לדעת מה היא מרגישה.
עיניה הביעו את כל רגשותיה העמוקים שלא יכלה לספר עליהם לאף
אחד.
לפעמים היה בה חשק כה עז לרוץ ולחבק את אמה.
לבכות בזרועותיה המגנות עד שכבר לא יישארו לה דמעות.
היא רצתה כ"כ לספר לה מה עובר עליה ואיך היא מרגישה, ועד כמה
היא מתגעגעת לביתה הישן.
אך זה לא עזר.
לא משנה כמה היא רצתה לפעמים לעשות זאת, היא פשוט לא יכלה.
היא לא יכלה, כי זו לא הייתה היא.
היא לא הייתה מסוג האנשים שיכולים לדבר ולהיפתח לכל אחד, גם
כאשר מדובר באמא שלה.

יעל הישנה כבר לא הייתה קיימת.
החיוכים שובי הלב נעלמו מהר מאוד מפניה של יעל והצחוק המתגלגל
כבר לא היה מוכר.
חברים כבר לא היו לה ויעל שנאה את עצמה ואת חייה כמו שלא שנאה
אף פעם בעבר.
יום אחד כשיעל הגיעה לבית הספר אחד הבנים מכיתתה תפס אותה בידה
וביקש לדבר איתה.
הוא טען שהוא רוצה לעזור לה וביקש ממנה לפגוש אותו בשעה 4
בחורשה שמאחורי בית הקפה החדש.
במשך כל היום יעל חשבה עליו ועל מה שהוא אמר, היא לא הבינה מה
הוא רוצה ממנה.
וממתי בכלל מישהו פונה אליה ועוד רוצה לעזור לה?
לכמה רגעים אחדים יעל באמת האמינה שאולי הוא רוצה לעזור לה.
תקווה קטנה ניצתה בליבה.

בשעה 4 אחר-הצהריים יעל כבר הייתה ישובה על הספסל בחורשה
מאחורי בית הקפה החדש.
לאחר שעה קלה יואב הגיע, הוא היה נראה קצת מוזר.
הוא הביט ביעל במשך כמה דקות, כאילו מהסס בדבר ולאחר רגע נוסף
התיישב לצידה.
יואב היה בחור רזה וגבוה, שרירי ובעל קול עבה כשל אדם מבוגר,
לפחות בן עשרים.
הוא דיבר בשקט, כמעט בלחש. קולו היה נשמע שונה מהרגיל.
"את יודעת כבר הרבה זמן שהבחנתי בך, את יפה! איך זה שאין לך
חבר?"
יעל לא ידעה מה להשיב לו, אך בכל זאת אמרה: "תודה, אך הבנים פה
לא לטעמי ולא נראה לי שגם אני לטעמם. בכל אופן, לא רצית לדבר
איתי על משהו?"
"כן, באתי בכדי לעזור לך, אחרי שאני אעזור לך כולם יאהבו
אותך".
יעל לא הבינה על מה הוא מדבר.
יואב העביר את ידו על כתפה של יעל ווידא שאין במקום אף אחד.
יעל רצתה לקום וללכת, אך יואב תפס אותה והשליך אותה אל האדמה
בכוח.
"בבקשה יואב, עזוב אותי", היא אמרה ודמעה קטנה בצבצה מעינה
השמאלית.
"אל תפחדי יעלי, זה יהיה לך נעים, תגעי, תגעי בו."
"אני לא רוצה."
הוא פשט את מכנסיו מעליו ותפס את ידה של יעל בכוח.
"תגעי בו, זה נעים, אמרתי לך, אני רק רוצה לעזור לך".
יעל חשבה שאולי אם היא תשתף פעולה הוא יעזוב אותה בשקט ויניח
לה ללכת, אולי הוא סתם רוצה להפחיד אותה.
היא העבירה לאט את ידה הרועדת על איבר מינו, רטובה מדמעות
שנפלו.
"את רואה, אין לך מה לפחד ממני."
מנשק, מלטף, מעביר את ידיו הכבדות על גופה המפוחד של יעל.
יעל התחננה בפניו שיפסיק, אך הדמעות והפחד שגבר עליה לא עצרו
אותו.
יואב כבר היה מעל גופה של יעל וככל שתשוקתו וההנאה שלו גברו
יעל פחדה יותר.
זהו, הוא גמר.
מעביר את ידו בפעם האחרונה על פניה הבהולות של יעל, הפעם
בעדינות וברכות כשל אדם האוהב את האישה המוטלת על האדמה.
יואב הותיר את יעל שוכבת על האדמה, חסרת נשימה ובוכה ללא
הפסק.

גשם חזק החל לרדת, אך יעל לא זזה ממקומה.
בעיניים כבדות היא הביטה אל השמיים הגדולים, מחפשת את אלוהים.
זה היה השיא ששבר אותה, היא ידעה שהיא לא יכולה לחזור, היא לא
תוכל להתמודד עם התגובות ועם הכאב הגדול.
איך היא יכולה לחזור לבית ספר כשאלפי עיניים אוחזות בה ומביטות
בלגלוג ורחמים?
היא חזרה הביתה, לא אמרה דבר ונכנסה אל המקלחת.
במשך כמעט שעה היא נתנה למים החמים לזרום על גופה הערום.
מבוישת, מזועזעת ולא יודעת מה לעשות, מנסה לשפשף את הכאב
מגופה.
כאשר יצאה מן המקלחת היא נכנסה לחדרה, ונעלה את הדלת.
יעל ניגשה אל הארון והוציאה בחיפזון כמה בגדים שהכניסה אל תוך
תיק קטן.
לאחר שהכניסה עוד כמה חפצים אל התיק, התיישבה על יד שולחן
הכתיבה והחלה לכתוב:

"למי שקורא את המכתב, אם בכלל...
חיי כבר מזמן לא שייכים לי.
השנה האחרונה הייתה השנה הכי נוראית בחיי.
אני לא אפרט יותר מדי, כי שום דבר שאומר לא ישנה את מה שכבר
קרה.
אני רק רוצה לבקש מכם, מכולם - תחשבו לפני שאתם עושים משהו,
לפני שאתם פוגעים במישהו.
לפעמים הכאב שאתם גורמים לאחר הוא בלתי הפיך, הוא כאב נצחי.
וברגע אחד של חוסר מחווה מצדכם, אתם יכולים לשנות חיים שלמים.
ומי שקורא כעת את המכתב, הייתי רוצה שתמסור את המכתב הזה
להורים שלי.
בבקשה, אני לא מבקשת יותר מדי.
אימא, אבא,
אני אוהבת אתכם, מאוד. אני אוהבת אתכם כפי שלא אהבתי אף אחד.
אתם הייתם הורים נפלאים וגם אם לא תמיד הייתם שם עבורי או
שפשוט לא הבנתם אותי, תודה.
אני מצטערת שאני עושה לכם את זה, שבגלל שכואב לי אני גורמת גם
לכם כאב.
אבל אני לא יכולה יותר ולאחר מה שקרה אני לא אוכל להתמודד עם
החיים האלה.
זו תהיה בקשה מוגזמת לבקש ממני להמשיך לראות את אותם אנשים
אכזריים במשך כל יום במשך השנים הבאות.
לכן, החלטתי לעזוב.
בבקשה, אל תדאגו לי - אני אהיה בסדר וגם אל תאשימו את עצמכם,
שום דבר ממה שקרה אינו אשמתכם.
ואף פעם אל תפסיקו להאמין, אל תפסיקו להאמין רק בגלל שאני כבר
לא מאמינה באותו אל גדול ו"רחום".
כיצד אפשר להאמין בדבר כה לא מוחשי ולא ידוע? ואם הוא באמת כל
יכול אז מדוע הוא לא פה ולא עוזר לנו דווקא ברגעים שאנו זקוקים
לו יותר מכל?

החיים הם מתנה, אחרי הכל.
תמשיכו לחיות אותם, גם בלעדיי ותדאגו שאנשים יראו את מה
שכתבתי.
הייתי רוצה שכולם יחשבו רגע נוסף לפני שהם פוגעים באדם תמים
והורסים את חייו.
אני אוהבת אתכם, תמיד.
אל תשכחו זאת לרגע, יעל".


למחרת בבוקר יעל קמה, היא חיכתה שכולם יעזבו את הבית והחלה
להתארגן.
יעל השאירה מעטפה על מיטתה, בתוך המעטפה שכב לו המכתב שכתבה
בלילה.
היא העיפה מבט אחרון בביתה ויצאה החוצה אל הרחוב.
היא החלה לרוץ, מהר ככל האפשר.
יעל לא ידעה לאן מועדות פניה, אך היא לא הפסיקה לרוץ לרגע.

(6 במרץ, 2005).