אני יכולה לספר לכם על עצמי, אני יכולה לספר לכם מה אני עושה,
עם מי אני מתראה, אולי קצת על החברים שלי? אולי תחביבים? אבל,
אתם מבינים? כל זה ברור וגלוי לעין, אני יכולה פשוט להיפגש
אתכם ואתם תראו את זה, אתם תראו את הכל, אם אני מרובעת או אולי
מתפרעת, אם אני טיפוס שקט ונחבא או אולי קולני ומוחצן, מה שלא
תראו זה כבר סיפור אחר.

אתם מבינים? יש לי רגשות, באמת! יש לי רגשות: רגש של אהבה ורגש
של שמחה, רגש של כעס ורגש של עצבות, ואולי אולי, ממש אולי,
לפעמים, אפילו רגש של שנאה, לא גדול כזה וענקי, פשוט רגש רגעי.
אבל יש לי בעיה, אני לא מצליחה למצוא אותם, הם אבדו לי.
רגשות הלכו לאיבוד, המוצא הישר מתבקש להחזירם לבעליהם.

דמיינו מצב בו אתם נמצאים בתוך רכבת נוסעת, אין מקומות ישיבה
פנויים, ואתם עומדים במרכז המסדרון, תלויים רק על מוט צר החוצה
את התקרה. אנשים כל הזמן עוברים, ויש להם תיקים ענקיים, אחד
דוחף אתכם, השני מכה עם התיק ואפילו גברת אחת, עם ריח נוראי של
זיעה נדבקת אליכם ולא מרפה, לא בכוונה בוודאי, אבל זו לא
הנקודה.  
עכשיו, תארו לעצכם שאתם רואים את המכות, ואפילו רואים את הריח,
כן לא טעיתי, התכוונתי לזה: רואים את הריח! והכל ממעוף הציפור,
מלמעלה, וזה לא מזיז לכם, פשוט לא מזיז לכם כי אולי אתם רואים
את המכות ואולי, אולי, אפילו את הריח, אבל אתם לא מרגישים
אותם, לא כואב לכם ואתם אפילו לא מריחים, זה לא ממש קורה לכם
ואז זה לא מזיז לכם, פשוט לא מזיז.
רגשות הלכו לאיבוד, המוצא הישר מתבקש להחזירם לבעליהם.