כל חיי חלמתי על הרגע הזה, הרגע שבו אוכל לצעוד בשתי רגליי, אל
העולם האמיתי.
כל חיי נלחמתי על חופש, עם זה בבית הספר... שנשרתי.
ואם זה כשעזבתי את הבית, בגיל 16.
או עם זה כשפרשתי משנת שירות...
וכאילו, כל הזמן, רק רציתי חופש, שאוכל לעשות מה שארצה.
בלי מסגרות, בלי בוסים, אנשים מעליי שיש להם סמכות על חיי,
הורים, מנהלים, בוסים, מדריכים.
שאני אהיה אדון לעצמי. גברת במקרה שלי.
וכן, שאני אהיה הבוס של עצמי!
בא לי לטוס, אטוס. בא לי לשבת ולא לעשות כלום.
בא לי... שרפרף.
סתם
בא לי לצאת לטיול פראי, של כמה ימים, או כמה חודשים. שנים
אפילו?
בא לי לראות את העולם, מכל צדדיו וסמטאותיו.
לפגוש אנשים, בני אדם. שונים ומגוונים.
ופתאום, הגעתי לרגע הזה. שבעצם, כל אחד היה משתוקק אני מניחה
לרגע של עצמאות, של פרישת כנפיים.
דף חדש, אם רוצים, אם בוחרים.
איזור חדש, אף אחד לא מכיר אותי, לא יודע מי אני.
להרבה קיבוצניקים יש את השריטה הזו, של לרצות להיות אנונימי.
לחיות חיים אנונימיים.
שהשכנים לא ידברו יותר מדיי, שהקיוסקבוי הקרוב לא יקרא לי היי
אחי מה המצב, אתה מגיע גם מחר?
וגם לי יש את הטיק הזה, כנראה.
ופתאום, כשאני פה, דף חדש. זרה מכולם וכולם זרים לי.
זו ההזדמנות שלי!!!
ופתאום, אני משתתקת.
לא מסוגלת להוציא מילה מהפה, לא מסוגלת להזיז את רגליי,
להתחיל צעד מסויים.
לא לעשות שום דבר.
פוחדת, מעוותת, מקובעת.
ואני יודעת מה אני צריכה לעשות, כעקרון.
אבל לא יוצא כלום.
כאילו, כל המחשבות רצות במוח.
אבל הגוף שלי מת.
מכירים את זה?
שאוכלים מלא מלא סרטים, ולא מסוגלים להביע את עצמך במילים או
בהתנהגות, כל צעד שלא תעשה, כל דבר שלא תגיד, לא תוכל להעביר
את הסרטים למילים.
ולפעמים, הסרטים כל-כך משתקים אותך, שאתה פשוט לא מסוגל לדבר,
או לצאת, או להתחיל לדבר עם אנשים.
לחפש חברים חדשים.
כי בעצם אתה לבד, ואין לך מה לעשות.
ואני רוצה לצאת למסיבה, או לפאב, או לחנות בגדים.
להתלבש כמו שרציתי, שפחדתי, להתנהג כמו שרציתי, אך לא העזתי.
להיות מי שאני באמת, כביכול.
אבל פתאום, אני מוצאת עצמי נצמדת לכל מה שהכרתי
ומתנכרת לכל דבר זר.
וכאילו, אני רוצה לחזור לחיים האלה.
שישבנו בחדר והתחרפנו, ודיברנו על זה שכשנהיה גדולים יהיו לנו
"חיים", לא כמו הצעירים של הקיבוץ שתקועים פה, ואין להם כלום.
אין להם חיים.
לנו יהיה. נחייה ונהיה כאלה אדירים!
וכולם יקנאו בנו, כי לנו יהיו "חיים"!
אבל אני חייבת להשתחרר מזה.
אולי פשוט לוקח לי קצת זמן, יותר מאחרים?
ואולי אחרים לא כאלה שונים ממני?
וכולם בעצם קצת פוחדים. אני פשוט קצת דפוקה. קצת אקסטרים.
וזהו, אני יודעת, שמעכשיו, אני אדבר ואגיב.
אשתוק כשצריך.
אבל אני אצא מזה.
כי צריך, אין ברירה. אני צריכה להתחיל לבנות את ה"חיים" שלהם
כל-כך ייחלתי.
ואולי זה לא הטיול הענק הזה שציפיתי, אבל גם הוא יגיע. אני
יודעת.
ואני גם יודעת, שיהיה בסדר, ושאני אצליח.
אנצח את עצמי, ואת כל העולם
אכבוש את כולכם! אתם עוד תראו!
פשוט אעשה את הדברים שלי, בזמן שלי. |