חושיי דרוכים,
קשובים כחיישנים.
מצפים לאות, לסימן קטן,
אשר ישלח אותם למערכה.
ועם בוא הסימן, עת תשמע התרועה,
יסתערו הם
קדימה,
מבלי להביט לצדדים.
חשופים, נטולי שריון,
נאמנים לעצמם,
לי.

ואני?
אני אעמוד בצד, מפוחדת כמעה,
אספוג בעיניי מראות הלחימה,
אריח גופות, דם וזיעה,
אטעם ממתיקות הנצחון, חמיצות המפלה,
אשמע זעקות - של שמחה, של אימה,
אמשש בידיי את אבק השריפה,
והפחד ייעלם,
ותבוא זעקה.

מכאב,
משמחה,
מעצב,
מהקלה,
מגובה הנסיקה,
מצריבת ההתרסקות,
מהחיים.
סוף סוף חיים.