"זהו, אי אפשר ככה!" אמרה יאנה לעצמה, בעודה שוטפת את פניה מכל
הלכלוך, הנפשי.
מאז שערן נהרג, היא לא יכולה לישון בלילה בלי להיזכר ולהרגיש
את האשמה הזאת.
היא לא באמת אשמה, היא ידעה את זה אבל לא הודתה.

היא נזכרת באותו ערב שערן צריך היה לחזור לבסיס והיא אמרה לו
שהיא רוצה אותו שם לידה.
לא רק, היא גם לחשה מילות "קסם", כך נהגה לקרוא לזה... בשפה
פשוטה, היא ניסתה "להדליק" אותו, לגרות אותו... רק רצתה שיישאר
איתה בלילה.
לערן היה תפקיד מכובד בצבא, ולכן היה יכול להתקשר ולהגיד שלא
יגיע באותו יום.
אילו רק ידעה שבדיוק כשיעלה לאוטובוס... החיים שלו ייגמרו...
לכן הרגישה אשמה! היא היתה בטוחה, שאם היא היתה נותנת לו ללכת
יום לפני הוא היה מגיע בשלום, ועכשיו הוא היה שלה.

אבל כבר שבע שנים עברו מאז... היא לא נפגשה עם אף גבר אחר, או
עם כל בן אדם כלשהו.
"הפעם אני לא אתן לו להשתלט עליי..." היא התכוונה לערן.
וכך היה. יאנה לבשה את השמלה האדומה שלה, שמלה דקה מבד נוזלי
על עורה הנקי.
ישבה מול הראי, איפרה את עצמה, לא יותר מידיי, כמו שערן אהב.
אבל היא אמרה לעצמה, שהוא לא ישתלט עליה, לא הפעם!
אז היא פתחה את קופסת האיפור שלה, היא מרחה את פניה בצבעים
בוהקים!
מרחה אודם על שפתיה, איפרה את עיניה בצבע כהה, נעלה את נעלי
העקב השחורות שלה, כאלה שאפשר לשמוע... כשהולכים.

יצאה לכיוון הפאב הקרוב, זה שערן שנא... הוא תמיד אמר שמגיעים
לשם אנשים מוזרים, הוא גם לא אהב את המוזיקה וגם לא היה שם את
סוג הבירה המועדף עליו.
היא נכנסה לפאב בהיסוס והתיישבה ליד הבר. היא בחנה את האנשים
שם היטב, היא לא היתה בטוחה שזה הזמן הנכון... להכיר מישהו....

"לא! היום אני חוזרת עם מישהו הביתה." כך החליטה יאנה.

לאחר שעתיים של ישיבה עם בקבוק הבירה השלישי שלה, בחוסר מעש,
הבחינה יאנה בבחור שישב בספה בלויה שהיתה במקום. בידו היה
ספרון עם דפים חלקים, שאט אט מילא אותם בשורות של מילים שכתב
בעט האדום שלו.
יאנה החליטה לגשת אליו, וכך עשתה: "סליחה... אפשר לשבת לידך?"
שאלה יאנה, הוא רק הביט בה והנהן בראשו.
"מה אתה כותב?" שאלה.
"אנשים," ענה לה.
"מה ז"א, אנשים?" שאלה אותו.
"אנשים שנראים לי מעניינים. אני כותב מה הם עושים. את,
למשל..."
הבחור הגיש ליאנה את הספר שלו, שם היתה מתוארת כל תזוזה שעשתה
יאנה, כל מבט וכל צליל שהוציאה מפיה, מהרגע שנכנסה למסעדה.

יאנה שאלה לשמו.
הוא ענה: "רובין, תקראי לי רובין." יאנה החלה לצחוק ושאלה אותו
מה פשר השם, הרי הוא דיבר איתה עברית שוטפת והוא נראה לה
מקומי.
"הבנתי שזה לא מרשים אותך, אוקיי, אני קובי... ניסיתי לעשות
עלייך רושם טוב, ורובין היה נשמע לי כמו שם של סופר... את
אוהבת ספרים?"

ומכאן פיתחו להם שיחה עמוקה אל תוך הערב, עד שיאנה שאלה אותו
אם ברצונו לבוא לדירה שלה.
הם נכנסו לדירה שלה, כששניהם יודעים מה הם רוצים זה מזו.
קובי הסתכל עליה, כשהיא אוחזת בידו ומושכת אותו לחדר השינה שלה
וחולצת את הנעליים ממנה.
הוא הסתכל עליה, ובחן את תווי הגוף שלה, הוא אחז במותניה ונשק
לצוארה, בעודה פושטת מעצמה את שמלתה, הוא מוריד את חולצתו.
הם שניהם ערומים, זה מול זו, לא קרוב מידי, אבל לא רחוק.
מרגישים את האנרגיות והמתח המיני ששורר ביניהם.
יאנה נשכבה על המיטה בעודה ממששת את גופה הצעיר והעייף.
קובי התחיל לנשק אותה לאורך כל הגוף, יאנה הרגישה כל כך בטוחה
בעצמה, כל כך אהבה את עצמה פתאום והרשתה לעצמה לגנוח קלות כאשר
הגיע לאזורים האינטימיים שלה.
קובי נשכב מעליה, לאט חדר אליה. כמה זמן שהיא לא הרגישה את
החוויה המדהימה הזאת.
כמה זמן שהיא לא הרגישה גבר.
יאנה גמרה.
אבל לא בגניחות אושר והנאה, יאנה גמרה בבכי. קובי היה בטוח שזה
בגללו, שהוא עשה משהו לא נכון.
הוא נשכב לצידה, נשק לשפתיה.
וכך, כשהם שוכבים זה לצידי זו, עירומים ופשוטים, בוהים בשמיים
דרך חריצים מהתריסים, שהזריחה מאירה את פניהם, לאט לאט.
מדברים על הדברים העמוקים בעולם, כמו שהיא עשתה עם ערן.