פעם הייתה נערה ג'ינג'ית אחת.
קראו לה המענ והיא למדה כיתה ט', היו לה חלומות גדולים: היא
רצתה להיות נגרית מפורסמת.
במשך השנה היא נגררה לעישון של נרגילה. לא משהו גדול - פה
ושם.
לאט, לאט המצב החמיר, עישנה יותר פה ויותר שם.
עם הלחץ של הלימודים המצב החמיר יותר היא התחילה לעשן סיגריות.
מצבה התדרדר שוב, לא באופן קיצוני - כאב ראש פה ושם, שיעול רק
פעם בשנה ברוך השם.
בתחילת י"ב היא כבר עישנה באופן קבועה.
רק סיגריה ביום אבל זה כבר התחילה להראות עליה. צבעים בשניים
וכאבים. אחרי הרבה שנים היא הייתה מעשנת. היא נהייתה נגרית
מפורסמת, אבל אחרי שהיא התדרדרה לסמים קלים המצב היה גרועה היא
פוטרה ופשטה רגל.
3 שנים אחר כך, בגיל 33 מנקה שרותים מצא אותה מתה בשרותים
צבוריים. היא נראתה זוועה וכצפוי בבדיקה שלאחר המוות נתגלה
שהיא מתה ממנת יתר.

להלוויה שלה אפילו ההורים שלה לא באו, גם ה"ילד" עכשיו בן 33
שניסה עוד מגיל צעיר לשכנע אותה להגמל התלבט אם לבוא. כשהוא
סופסוף החליט ללכת הוא היה היחיד.
קבר בלי מצבה ובלי שם, קצת חול שמכסה גופה שפעם היה לה הרבה
פוטנציאל.
ה"ילד" התיישב ליד הקבר. הוא נשם עמוק חייך מסיבה לא מובנת
והניח על הקבר זר ורדים אדומות ופתק שלמעשה היה מכתב פרידה
מאוחר. הפתק אמר: "לא היה זה מכבודך, אך צחוקו של גורל אינו
לועג רק לאנשים שמעוט המזל בחייהם. הפוטנציאל המבוזבז הוא
הפסדו של זולת, אך את חייך את הפסדת."
הוא הסתובב והתחיל ללכת לבית הוריה של הנערה. בדרך הוא עצר ליד
מצבה אחרת, נשכב לידה ולחש:
"דרכו של עולם לנצח. איש אין ביכולתו לנצח לא את הטבע, לא את
המדע ולא את הגורל. להתראות בקרוב סבא". ה"ילד" קם הניח זר
פרחים על הקבר והלך.
ה"ילד" ידע שלא הייתה דרך אחרת. עוד בדרך הביתה נרגעה רוחו.
בעוד כמה ימים כבר אשכח הכל חשב לעצמו, חיי יחזרו למסלולם,
היום הזה, אין הוא נקודת ציון, היום הזה הוא שיעור, שאת לקחו
אני ידעתי כבר מזמן. והמענ, היא למדה את הלקח מאוחר מדי, 17
שנים מאוחר מדי.