אדמה חדשה, נקיה, הישר מהבורא.
עוד לא יודעת דבר מלבד הרים ומים.
שרויה בשינה עמוקה ושקט שאדם לעולם יזכה לשמוע.
כולה מוות מלבד זרע חיים השוכן במרכז - אלוהים.

נצח ידעה הארץ בתחילתה ולפתע אלוהים היכה שורה.
לא בבת אחת, מיליארד סבובים סביב השמש והפרח פרח.
שורשיו חדרו לאדמה הבתולה והפרח חגג את אור השמש בשלל צבעים
וצורות.

האדמה רטטה, תקווה - הבלתי יאומן קרה(שוב).
כעת הכל יכול להיות ואכן יהיה.
הזמן (שכלל לא קיים) הוא החוצץ היחיד.

לא עבר זמן רב (כמה מיליארדי שנים) ואלוהים החל לנוע - לשחות,
לזחול, ללכת, לעוף.
פרפר נח על פרח לרקע ציוץ הציפורים - הארץ כולה שוקקת חיים,
שלווה.

שלוות אמת, אך מה לשמש ולשלווה?
היא מצידה המשיכה עולה ויורדת כהרגלה, ולכן החל אלוהים שואל.
שואל ומכין - התחיל ולעולם יפסיק.
שאל היכן? והכין לו בית.
שאל מדוע זה? והכין לו תורה.
כך עושה כל חייו - שואל ומכין, מכין ושואל.
עד אשר מאבד את יכולתו ולא יכול עוד להכין או לשאול.

אך מה כעת?
השמש עדיין עולה ויורדת כפי שעשתה מיליארד שנים,
ברור לי שאין זה הסוף.