כשהייתי מסתכל עליה היה ניהיה לי קר, קר כמו בוקר יום אביב
המתפרק על בואו של החורף.
העולם השתנה, והיא מרגישה את זה באדמה, היא מריחה את זה
באוויר.
נחלים של עצבות במורד הפסגות, אל קרחת היער.
שם היא עומדת, ושרה בקולות של מלאכים, רוקדת את מחול המתים.
מבשרת על בואו של הסוף, סוף בעולם.
עצים קמלים ואדמה לחה. שורות של מלאכים.
"אין בשבילך כאן כלום, רק מוות" הייתה לוחשת לי בעצבות.
הלוואי שיכולתי לראות אותה רק עוד פעם אחרונה.
האם היא תקשיב לי כשאקרא בשמה?
אבל היא כבר בעולם הבא...

"איש חכם אמר שאהבה זה כמו לרצוח את הנשמה התאומה היקרה - שאתה
הכי אוהב".
ואני כל-כך אהבתי אותך.

זוכרת שאמרנו שכשאני אהיה עצוב אני אחשוב עלייך?!
אני חושב עכשיו.

היית חייבת לקחת את זה נכון?!
לשאוף את הרעל הזה לתוך הריאות שלך.
להתנדף לי כלכך מהר מהחיים.

אני יודע שגם את בוכה, אני יודע.
אבל כשפיות בוכות אף אחד לא יכול לשמוע.

הנה עוד לילה עבר, ירח מתאבד לטובת הבוקר הבא.
והנה אני עוד יושב כאן... מחכה לך... שתחזרי... ואת לא באה.
ואני מתחיל לתהות, אולי הגיע הזמן. אולי זה הסוף.
כדאי שגם אני אקח את זה ואתנדף מכאן אלייך.
כדאי שגם אני אקח את זה, את התליינית שלי - אני תליין שלך,
ואני גם אקח... החומר שממנו עשוייה אהבה.