[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הגעתי למונטנה בלילה. הלכתי למלונית, התקלחתי, התכוננתי קצת
למחר והלכתי לישון. למחרת קמתי, התכוננתי, קראתי עוד קצת על
אנג'ל, חיפשתי תשובה מרייצ'ל במייל ומשלא מצאתי יצאתי לכיוון
ביה"ס "יד לשמיים" ושם חניתי והתכוננתי ללכת לכניסה ואז שמעתי
קול מההר.
"היי, אדוני. אני ארד אלייך עוד 2 דקות, אני רק חייב לסיים
לטפס על ההר או שכל היום שלי יתחיל רע, אבל תיכנס, תרגיש בנוח,
עוד כמה דקות אני אבוא אלייך."
הוא לא אמר לי מי הוא אבל ידעתי שאני מדבר עם אנג'ל קרסון. הוא
היה די דומה לאנדרו ומתיו, בעיקר בתווים, אבל לו היה מראה יותר
אמריקאי, כזה עממי, פחות מסתורי, אקזוטי ומרוחק. ידעתי כבר
מהתמונות ש-3 הגדולים דמו להורים ו-3 הקטנים לקחו את החלק
הפחות דומיננטי שהיה במייקל ושרה מהצד האמריקאי שלהם. זו שהכי
נראתה מסתורית עם יופי אמיתי שבאמת משאיר אותך מפוזר זו
רייצ'ל, ובעודי חוזר במחשבתי אליה שמעתי אוטו חונה, זה היה
סמואל מיינלס.
"אנג'ל, אתה עדיין מנסה לנצח את ההר הזה?"
"כן, ואני באמת עומד לפצח אותו. מזל שהגעת, יש לי אדם ממתין
לי, ולכן עמדתי לנטוש אבל עכשיו אתה יכול לדבר איתו. אני אנצח
את ההר הזה."
"אתה יודע, יכול מאד להיות שזה פשוט ההר שלא תצליח לנצח."
"עוד לא נולד הר כזה. אתה תראה גם הוא ייכנס לרשימת המכובשים
שלי."
"תקשיב, בשלב כלשהו יגיע הזמן שתצטרך להיות קשוב גם להורים ולא
רק לילדים המסובכים. להכיר את בעיות ההורים ולדבר איתם זה חלק
מתהליך הריפוי וחלק מהעבודה שלנו אז להבא תצטרך להסתדר."
"אין בעיה, אבל כרגע יש לי אותך אז תן לי לטפס ואל תפריע."
שמעתי את החלפות המלים האלו ולפי ההבעות בפנים ובגוף הם נראו
ונשמעו כמו 2 אחים. הם די הזכירו בהתנהגות את אנדרו ומתיו,
ויכולתי לראות בקלות את אנג'ל מסתדר איתם. הבנתי שאני מתחיל
להתאהב במשפחה הזו ושאני מתחיל לדמיין אותה יותר ויותר כיחידה
שלמה, כזו שאני חלק ממנה. רציתי יותר מכל להיות חלק מהמשפחה
הזו. ואז שמעתי קול מאחוריי.
"שלום, אדוני, שמי סמואל מיינלס. אני מקים ומנהל בי"ס זה. למה
שלא תכנס למשרדי ונראה איך נוכל לעזור לילדך?"
הוא היה גבוה, לפחות 2 מטר, היה לו גוף שרירי ורחב, שיער שחור
קצר ועיניים חודרניות. יכולתי לראות למה יש לו הצלחה רבה עם
ילדים בעייתיים. הם באים לכאן למקום מבודד אתו, הם כנראה
מפחדים מכדי לעבור על החוקים שלו. אבל היו לו עדיין פנים
עדינות מלאות חום, אכפתיות ודאגה, כאלה שקל להיפתח בפניהן.
"תודה. משרד יפה. הנה העניין, אין לי ילדים. אני באתי בכדי
לדבר עם אחד מעובדיך ואולי כן תוכל לעזור לי בכל מקרה."
"אוקי, אז תתחיל. איך אני אוכל לעזור לך?"
"טוב, אתה זה שמכיר אותו הכי טוב, שזיהית את הפוטנציאל שבו
ואני מנסה לגשת אליו בצורה הכי טובה שאפשר. אולי תוכל להגיד לי
איך לעשות את זה."
"אנג'ל? על מה אתה צריך לדבר איתו?"
"סליחה, הייתי צריך להציג את עצמי קודם. אני חושב שתבין לבד.
שמי אדם וותרסון ואני נשכרתי בכדי לאחד את אנג'ל עם משפחתו."
"באמת? אחותו מחפשת אותו? זה נהדר, כי ממה שהוא סיפר לי אחותו
התנתקה מכולם ופחדה להתקרב. הוא מת לפגוש אותה אך לא רצה לחפש
אותה כדי לא ללחוץ עליה. הוא חיכה שהיא תבוא אליו. אם היא
מחפשת אותו ורוצה להתקרב הוא ישמח, זה נהדר, אני כבר מת להכיר
את שרלוט."
"האמת היא שזה קצת יותר מזה, כדאי שתשב. להורים שלו ושל שרלוט
היו 6 ילדים כשהם נהרגו, הם הופרדו לבתים שונים. אנג'ל ושרלוט
הגיעו לאותו בית, בגלל זה הם זוכרים אחד את השני ממשפחת קרסון.
הם היו קטנים מכדי לזכור משהו ממשפחתם הביולוגית, משפחת טנקה.
אני נשכרתי לאחד את כולם. עוד לא דיברתי עם שרלוט, רק עם האחים
שלו."
"וואו, מר וותרסון, הדהמת אותי, אתה צודק, לאנג'ל אין מושג על
כל זה, הוא יהיה בהלם. והאמת, אני מפחד עליו, הוא נקי כבר 9
שנים אבל בעבר המשפחה שלו היה מה שדרדר אותו לסמים ואלכוהול
וכל דבר יכול להחזיר אותך לשם, לא משנה כמה זמן עובר."
"בגלל זה פניתי אלייך קודם. לראות איך נוכל לדבר איתו על זה
מבלי לדרדר אותו."
"הוא טיפוס חזק ויציב עכשיו. אנחנו נדבר איתו ביחד כדי שהוא
ידע שיש מסביבו מערכת תמיכה. אני דווקא חושב שברגע שהוא יתעלם
מההלם, הוא ישמח. התזמון טוב, יש לו עבודה, חברה והוא מסיים
קולג' השנה, אני חושב שהוא ישמח למשפחה."
"אני מקווה, אני צריך עוד הסכמה."
"הסכמה למה?"
"לפגישה ב-26 לחודש, כרגע יש לי 2 מתוך 6."
"טוב, הנה הוא בא, בוא נהפוך את זה ל-3."
"סמו, מי הבחור?"
"אנג'ל, תכיר, זה אדם וותרסון, הוא בלש פרטי והוא מחפש אותך."
"היי, אתה מחפש אותי, למה? זה שרלוט?"
"בערך. אתה הכול בסדר, היא לומדת בייל אבל עדיין נורא רחוקה
מאנשים."
"כן, ציפיתי לזה אבל ידעתי שהיא תחפש אותי ברגע שהיא תרצה
משפחה. הגיע הזמן שהיא תתעורר."
"היא לא בדיוק התעוררה. האדם שמחפש אותך רוצה לאחד את כל
המשפחה הביולוגית שלך."
"אין הרבה, אמא ואבא מתו ונשארו רק אני וצ'רלי."
"לא בדיוק. תשב, אנג'ל, יש לי סיפור קצר בשבילך. פיליפ וסוזן
קרסון, מי שהכרת כהורייך שנהרגו היו בעצם זוג שאימצו אתכם
כשהייתם קטנים. האמת היא שנולדתם לשרה ומייקל טנקה יש לכם עוד
אחות ו-2 אחים גדולים ואחות אחת קטנה. ההורים שלכם נהרגו
בפברואר 86 מתאונת דרכים והופרדתם. את המשך הסיפור אתה כבר
מכיר. זה נורא עצוב וטרגי, אך כעת אני נשכרתי כדי לאחד את
כולכם שוב שתהיו ביחד"
"וואו אז יש משפחה שלמה שאני לא מכיר. יש לך תמונות? מי הם? מה
הם עושים?"
"כן רייצ'ל היא מגישת טלוויזיה בסן פרניססקו, אנדרו לומד
משפטים ומתיו לומד רפואה, שרלוט לומדת מחקר מדעי בייל וסמנתה
לומדת תקשורת חזותית בקליפורניה"
"וואו באנו מעץ טוב כנראה אה? אז למה אתה פה מר וותרסון?"
"תקרא לי אדם אני עכשיו עובר דרך כל אחד מכם ומזמין אתכם
לאיחוד שיהיה ב-26 לחודש באותו בית בו נולדתם בוויסקונסין
אנדרו ומתיו כבר הסכימו"
"אז אתה עובר מהבנים לבנות"
"משהו כזה. יש לי יותר הבנה עם הבנים"
"אני מבין אותך אבל אני לא בא. מצטער"
"מה אנג'ל השתגעת? אדם מציע לך משפחה. להזכיר לך שזה מה שתמיד
רצית מה שתמיד חשת שחסר לך"
"כן זה נכון אבל אני... יהיה לי קשה. אני לא רוצה להסביר אני
לא בא וזהו"
"תצטרך להסביר לא תוכל לברוח גם מזה, כי אדם יאלץ לתת הסברים
למה לא באת ואתה תצטרך לחיות עם עצמך ושתשאל את עצמך "למה
סירבתי על מה שתמיד רציתי" אז תצטרך לתת לעצמך תשובה יותר
מספקת"
"אני עף מפה סמו מצטער. ביי אדם"
"אדם אני מתנצל אני מניח שהוא יותר בהלם משצפיתי"
"טוב איפה הוא גר? אני אלך אליו אנסה להגיע אליו"
"הוא בורח עכשיו"
"מה? לאן? לכמה זמן?"
שהוא אמר את זה חשבתי שיהיה לי התקף לב אני רגיל לכך שננעלים
מפניי ומפחדים אבל לא שבורחים.
"אוי תירגע תנשום. הוא לא באמת בורח פיזית רק מטפורית ורק
ליומיים כי בסופ"ש יש לו תוכניות עם הקבוצה שלו, ועל הילדים
האלה הוא אף פעם לא מוותר גם אם על עצמו הוא כן"
"אז לאן הוא הולך?"
"רואה את ההר הזה פה מהחלון שרואים רק את הפסגה שלו"
"כן"
"אז לשם. זה 5 שעות טיפוס ואז יש עוד הר ושביל לאגם זה מקום
יפהפה וממש טוב להירגע. וזו הפסגה שלו הראשונה שהוא כבש כאן"
"ואיך אני מגיע לשם?"
"אתה חושב שתוכל להסתדר על הר?"
"אין לי ברירה אני לא מוותר התיק הזה חשוב לי מבחינה אישית
ואני אעשה מה שצריך"
"אם אתה באמת רוצה אז אסוף כל מה שאתה צריך ליומיים ומסוק
יוריד אותך בפסגה יהיה לך עד יום חמישי להוריד אותו משם כי
אותו מסוק ימתין לך בחמישי ב-12"
"בטוח שהוא יהיה שם?"
פחדתי אני וגבהים לא חברים והרים וטבע אף פעם לא היה הקטע שלי
בחיים לא ניסתי אפילו כאלה דברים, ולא רציתי לעשות את כל זה
סתם.
"הוא תמיד שם"
"טוב אני אהיה פה תוך שעה מקסימום עם התיק שלי"
"אתה אשכרה הולך לשהות על הר יומיים, כנראה שממש אכפת לך
מהעבודה שלך"
"מהתיק הזה? כן בהחלט"
תוך 4 שעות מאז שאנג'ל עזב המסוק הוריד אותי בהר. חיכיתי שם
עוד בערך שעתיים והרגשתי זרוק בסוף העולם. מה אני יודע על
להסתדר לבד בפסגת הר ואז אנג'ל הגיע לפסגה.
"זה לא ייאמן אני מטפס עד פסגת העולם כדי לברוח ממך ואתה פה
ממתין לי"
"כן סמואל אמר לי איפה תהיה ושם אותי פה עם המסוק. אל תתעצבן
עליו הוא יודע כמה זה קשה לך אבל גם כמה אתה רוצה את זה. הוא
יודע שפה אתה חושב הכי טוב אז לי ולך יש יומיים לברר את
העניינים"
"טוב בסדר אני אישן על זה הלילה בשקט ומחר נחליט. עכשיו צריך
לבנות אוהל ולעשות אש ואז להכין את האוכל. יאללה תעזור לי"
"אני לא חושב שיש לי אוהל או אוכל ואני ממש לא יודע איך לעשות
אש"
"ילד עירוני. זה בטוח."
"כן בחיים לא הייתי יותר מדי בטבע"
" אין בעיה סמו הביא לך עוד תיק חוץ משלך"
"כן. לא הבנתי למה. אמרתי לו שהבאתי מה שאני צריך, אבל הוא אמר
שהתיק הזה יעזור לי אז שאני אקח גם אותו"
"הוא הביא לך בתיק את מה שבאמת צריך ליומיים על הר ואתה הבאת
בתיק מה שאתה צריך ליומיים. תפתח את התיק של סמו יש בו כל מה
שתחפש"
באמת היה שם הכול בנינו את האוהלים ואני אשכרה עזרתי ואז הכנו
אוכל ואנג'ל נשפך לישון ואני, אני הסתובבתי על ההר מחפש נואשות
מקום שבו הלפטופ שלי יעבוד ולמזלי גם מצאתי פינה קטנה כזו בהר
וראיתי שרייצ'ל ענתה לי.
"אדם היקר, אני נדהמת מחדש כל פעם כמה אני מתגעגעת אלייך ועוד
יותר על איך שאני מוצאת את עצמי חושבת על המגע המלטף של הנשיקה
שלך על הצמרמורת שעוברת לי בגב שהיד שלך עוברת עליו. אני לא
יודעת אם באמת אף פעם לא הרגשתי ככה או שפשוט אף פעם לא הרשתי
לעצמי להרגיש ככה. כל חיי התקרבתי אולי ל-2 בחורים בחיי בצורה
אינטימית. אבל עדיין זה אף לא היה כמו איתך. האינטימיות איתם
הייתה פיזית ואיתך היא יותר רגשית מהלב והיא פתוחה ופגיעה וזה
מפחיד אותי. ככה אף פעם לא הייתי עם אף אחד בחיי אני רוצה
לברוח אך אני יותר מפחדת מאיך אני אהיה בלעדייך, פתאום החיים
לבד לא מספיקים הם מפחידים. אני חייבת להודות בזה כי אם לא אני
עלולה לאבד אותך וזה יהיה יותר קשה מכל דבר אחר שאני אאלץ
לעשות בחיי. אני אוהבת אותך, או לפחות אני די בטוחה שאני אוהבת
אותך הרי אף פעם לא הרגשתי ככה בעבר.  אני מתגעגעת אלייך. שלך,
רייצ'ל"
המכתב הזה עשה אותי לאדם הכי מאושר בעולם וזה התאים שהייתי על
פסגת הר כי הרגשתי באמת שאני בפסגת העולם ישר עניתי לה בחזרה.
היא הודתה בפחדים שלה ובאהבה שלה אליי, זה אומר שהיא מוכנה
להתקדם ובשבילי זה הספיק.
"רייצ'ל שלי איזה כיף לומר את זה, הייתי רוצה להיות לידך שאני
אומר לך את זה הידיים שלי רועדות רק מקריאת המילים שלך כל כך
התרגשתי בייחוד כי הרגשות שלי זהות אני אוהב אותך כל כך. ואני
לא אוכל לחיות בלעדייך אז אל תדאגי כי אין דבר בעולם שיכול
לגרום לך לאבד אותי. העובדה שאת מודה בפחדים שלך עושה אותם
לפחות נוראיים משהם במציאות ונמצא דרך ביחד להתגבר עליהם
ולהעלים אותם. אני שלך לגמרי אני מתגעגע אלייך כל יום כל היום
וחולם עלייך כל לילה. אני מדמיין את עצמי נותן לך את כל
הנשיקות שבעולם. האמת התלבטתי במכתב האחרון האם לחתום באהבה לא
כי לא הרגשתי ככה כי אלוהים יודע שאני בהחלט מרגיש ככה פשוט
פחדתי שאני אפחיד אותך, אבל אני שמח לגלות שזה גרם לך להיפתח
יותר כלפיי. אני מתגעגע אלייך, שלך אדם."
וככה עם חיוך על פניי סגרתי את הלפטופ והלכתי לישון. על פסגת
הר במונטנה בתחילת דצמבר. מקווה ותוהה שמחר אנג'ל ייפתח אליי
ומקווה שאני אוכל להגיע אליו כדי להפגיש את כולם עם לוק לאחד
אותם וכדי שהוא יקבל את הסליחה שלהם. עכשיו כבר לא רק בשביל
לוק אלא בשביל רייצ'ל גם, האושר שלה זה כל מה שחשבתי ורציתי.
"בוקר טוב עירוני"
"אנג'ל?"
" כן. אתה בטח עדיין עייף, לישון ככה על הארץ, להתעסק עם
טכנולוגיה עד אמצע הלילה זו הדרך שלך להזדהות עם הטבע?"
"לא אני מניח שלא הזדהיתי. אבל ישנתי ממש מצויין הכי טוב
שישנתי זה די הרבה זמן. מוזר ככל שזה נשמע כי ישנתי על פסגת הר
בשק שינה. האוויר והרוגע שפה זה משהו שלא חוויתי בחיי חוץ
מאולי שאתה על מזרון במים"
"אולי השוואה נחמדה רק אין לי מושג בחיים שלי לא הייתי בים"
"האמת גם אני לא דיברתי על האגם בוויסקונסן. ב-26 תוכל לבוא
להשוות"
"ניסיון נחמד אבל סוף דצמבר בוויסקונסן. האגם קפוא"
"נוכל להחליק על הקרח זה די דומה לטיפוס"
"טוב אם אתה אומר שטיפוס זה כמו החלקה אז תוכל להשוות בוא נלך
להכיר את הטבע"
"אני רק אאסוף את הדברים שלי"
"עירוני אמיתי. זה ראש ההר מי ייקח את זה אין אף אחד למטה
ולוקח לפחות 5 שעות להגיע למעלה נגיע הרבה לפניהם למה להיסחב
עם הכול"
"אז פשוט להשאיר הכול פה?"
"כן בכל מקרה מי שיטפס לכאן לא ירצה לקחת לפטופ ושטויות מכניות
אולי את השמיכות והאוכל שלנו, אז אין לך מה לדאוג"
"טוב בסדר, אני מניח. בוא נלך"
הלכנו בערך 3 שעות טיפסנו ואז ירדנו. הנוף באמת היה מדהים אבל
עדיין לא הבנתי על מה המהומה כי נפלתי החלקתי ונחבלתי במקומות
בגופי שאני אפילו לא מכיר. והכול בשביל לזוז בין חלקי ההר
אנג'ל לא דיבר איתי מילה חוץ מתזוז, תזדרז, יאללה עירוני מה
אתה לא בכושר. ואז הגענו זה מעין נחל עם אגם מים קטן מבריכה
אבל עם מים צלולים והנחל זרם ברעש מרגיע והכול היה בפסגת ההר.
האוויר היה נקי השקט היה מרגיע וההרגשה שעברה בגופי הייתה חזקה
ומדהימה. ישבנו על הדשא מסביב לימה וביני לבין עצמי הודיתי שזו
חלקת גן עדן קטנה.
"יפה כאן, עירוני לא?"
"כן"
"בוא נלך לשחות נתרענן מההליכה"
"אין לי בגד ים"
"אז מה? אתה אישה הולך בלי תחתונים"
"עם"
"אז מה הבעיה אפשר לשחות"
"כן"
ובאמת שחינו כל האגם היה אולי 100 מטר על 100 מטר לא גדול בכלל
וגם לא עמוק אולי 2-3 מטרים. אבל זה היה מספיק ומתחת לנחל המים
ירדו כמו ממקלחת רק עם זרם הרבה יותר כיפי. ושהתיישבנו על הדשא
רטובים והשמש ייבשה אותי הודיתי שהיה נורא כיף הרגשתי כמו נער.
אנג'ל עדיין לא נפתח אליי ולא דיבר בכלל אך עדיין לא היה אכפת
לי אני במחשבות שלי כבר דמיינתי אותי ואת רייצ'ל באים לבקר את
אנג'ל ומטפסים לאגם הזה שוחים ערומים ועושים אהבה על הדשא
נותנים לקרני השמש לעבור על כל קימור בגופנו. מפליא ככל שזה
נשמע המחשבה הזו נתנה לי רעיון לשיחה עם אנג'ל.
"אז החברה שלך אוהבת את כל זה כמוך?"
"הא?"
"סמו אמר שיש לך חברה"
"כן יש לי. היא מתה על כל זה היא גדלה באזור כאן עם כל הדברים
האלו, היא ציירת אז זה בכלל בנשמה שלה, היא יודעת להעריך
יופי"
"היא לא תדאג לך?"
"לא. היא וסמו מכירים אותי, הם יודעים שאני צריך את הזמן שלי
לחשוב וזה אומר להתנתק. סמו כבר בטח סיפר לה מה היה המשבר
שהפעם הביא אותי לפה, הם יודעים שתמיד אחרי יומיים אני חוזר
והכול עובר"
"אתה לא מדבר איתה על מה שקרה?"
"למה? אני יועץ אז אני מעייץ לעצמי על בעיות, וסמו מספר לה מה
גרם לבעיה אז למה להוסיף בדיבורים?"
"אז על מה אתם כן מדברים"
"מי צריך דיבורים?"
"זה חייב להיות יותר מסקס. סמו אמר שאתה אוהב אותה"
"ברור שאני אוהב אותה ואנחנו מדברים רק לא על הבעיות. על
החיים, הילדים, היא גם יועצת. הציורים שלה המוזיקה שלי"
"אתה מוזיקאי?"
"כן אני מנגן בגיטרה, כותב ושר"
חייכתי ביני לבין עצמי. מתיו צדק הביולגיה חזקה מכל דבר בחיים
גם הוא וגם רייצ'ל שרים. שוב נדהמתי מהחיים, מהדמיון ביניהם
מבלי שבכלל יידעו אחד על השני
"אתה טוב?"
"יש כאלה שחושבים ככה"
"אתה אוהב לשיר"
"כן זה משחרר"
"גם אחותך חושבת ככה"
רציתי לבלוע את המשפט האחרון לא רציתי שיידע על רייצ'ל עד שאני
לא אהיה בטוח שהיא באה אבל היא הייתה לי בראש ולא יכולתי
להתעלם מזה, זה פשוט יצא.
"יפה איך הכנסת אותם לזה"
"את מי?"
"את המשפחה שלי"
הוא אמר לי שעשה בידיים גרשיים
"למה הגרשיים? הם באמת המשפחה שלך?"
"כן קראתי עליהם. ראיתי את התמונות. אני לא ממש מתאים"
"איך לא מתאים?"
"הם כולם מצליחים ומושלמים כאלה. אתה רוצה שאני אצטרף למשפחה
בה אני אהיה המפסידן"
"אתה לא שפוי? איך מפסידן? תראה על מה התבגרת ומה השגת, תראה
איפה בחיים אתה עומד. אתה לא מפסידן אתה אחד האנשים היותר
מוצלחים שיש."
"נכון עבריין שיכור ומסומם. כתוב לי על המצח מפסידן"
"ממש לא נכון, כן הייתה לך ילדות קשה ויש לך חסרונות. אבל הם
בעבר עכשיו יש לך רק יתרונות"
"כן איזה?"
"טוב אז ככה יש לך חברה קבועה, אתה עובד כיועץ לילדים בעייתים
מונע פשע סמים ואלכוהול מלהתפרס בעולם, סיימת קולג' ואין לך
בעיות נפשיות שמונעות ממך רגש למשפחה"
"על מה אתה מדבר?"
"אז ככה, רייצ'ל היא... עזוב אין טעם להתחיל בכלל, אנדרו הומו
ומפחד שלא יקבלו אותו ומתיו קרוע בין המשפחה שיש לו לבין
המשפחה שהייתה לו, שרלוט שעוד לא הכרתי אבל אני יודע שלא מוכנה
להתקרב לאף אחד חוץ מחלקיקי דברים ומיקרוסקופים וסמנתה אפילו
לא יודעת שהיא מאומצת. אתה הכי טוב כרגע"
"אתה יודע הרבה אה?"
"כן אתה יודע בקווים כללים על כל אחד ואחרי שאתה מכיר אתה יודע
יותר ומתאים את זה למשפחה כבר"
"אף אחד לא באמת יודע מה עבר עליי חוץ מסמו אני לא אוכל לחלוק
את זה"
"תוכל. תתחיל איתי"
"טוב אם תהיה כנה איתי"
"אני תמיד כנה איתך"
"רייצ'ל קפואה נכון? היא לא רוצה לבוא"
ידעתי שלעלות את רייצ'ל לא היה רעיון טוב, אבל רציתי שהוא ידבר
איתי אז הייתי צריך לדבר איתו.
"כן. היא עברה הרבה, לא הלכתי לפי בנים בנות הלכתי לפי גיל היא
הייתה הראשונה. היא לא הסכימה להיפתח אליי או לבוא, אני אחזור
אליה אחרי כולם בתקווה שברגע שאני אדע שכולם באים היא תסכים
להתרכך."
"אז כולם יודעים על כולם הם קוראים את התיקים"
"כן הם יודעים בערך מה עברת. אני לא רוצה שיהיו הפתעות שיהרסו
את העניין אז עדיף להכנס למשפחה עם עיניים פתוחות. אבל עדיין
זה לא אותו דבר כמו לשמוע ממך"
"טוב בוא נחזור הערב יורד"
"אנג'ל... בבקשה תחשוב על זה, אני אחכה, יש לנו גם את מחר
לדבר"
"בוא נזוז"
הדרך חזרה הייתה קלה יותר הגענו תוך שעתיים וחצי לא קלטתי בעצם
כמה אני מאט אותו. באמת חשבתי שנגעתי בו היום וקיוותי שמחר הוא
ייפתח אליי וידבר. הגענו הדלקנו אש והכנו אוכל הייתי עייף מכדי
לחפש תקשורת ללפטופ או לדבר עם רייצ'ל. גם לא הכי ידעתי מה
לומר רציתי לחלוק איתה את היום הזה, רק שהיא עוד לא הסכימה
לזה. אז הלכתי לישון, ולמחרת קמתי לפני אנג'ל.
"בוקר טוב"
"לוק???"
"כן"
"מה אתה עושה ער כזה מוקדם?"
"בלי טכנלוגיה אתמול אז ישנתי יותר טוב"
"יפה אני גאה בך הקדשת יום שלם להתייחד עם ההר. מה למדת?"
"שזה מקום מיוחד במינו. מדהים ביופיו ומנקה מחשבות מקצועי."
"זה מה שאני אוהב פה. לכן קל לברוח לכאן"
"מה אתה למדת אתמול?"
"שאני יכול לבטוח בך. הרי המסת את אחותי הקפואה והיא נשמעת
כמישהי שמומחית בלבנות חומות מסביב ללב"
"מה? אני לא עם... איך הגעת לזה?"
"מאיך שאמרת רייצ'ל. הפנים שלך האירו רק מלהזכיר את שמה. מאיך
שלא רצית לדבר עליה כאילו אתה מפחד לבגוד באמונה ולבסוף מאיך
שהסברת לי על למה היא לא רוצה לבוא כאילו מה שפגיע אצלה מפריע
גם לך לא היה קשה לנחש שאתה מאוהב בה"
"יפה אתה טוב בלקרוא אנשים. אני באמת מאוהב בה אבל עוד לא
בדיוק המסתי אותה"
"היא נעלה אותך בחוץ?"
"היא עוד לא נעלה אותי אבל גם לא בדיוק נתנה לי להכנס"
"בוא אני אספר לך משהו על אדם עם הגנות, אם הוא נותן לך לחזור
אליו, לדבר, לחלוק דברים אז זה נקרא להמיס אותו. ככה זה היה
איתי ועם סמו והוא שינה את חיי"
"אתה תספר לי איך?"
"כן אני אספר לך. רק תכין את עצמך טוב?"
"יש לנו 5 שעות עד שהמסוק יבוא ואני כבר באתי מוכן הרי אני
יודע את הקווים הכלליים אני יודע למה לצפות"
אז שם על פסגת ההר שכל הארץ פרוסה מטה. התכוננתי בעוד אנג'ל
התחיל לספר לי את סיפור חייו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגיד, מה קורה
אחרי שמתים?





בדיוק מה שקורה
לפני שחיים


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/3/05 1:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יהודית גרין

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה