שמש
החום בהיר וחודר אל עצמותיה. מרימה ברכיה, מחבקת את עצמה,
ערומה, יושבת על החול החם. מביטה בים.
החוף האהוב עליה, החוף המבודד בקצה המרוחק של בת-ים, עם הבתים
השחוקים מרחוק, אף אחד לא בא לחוף הזה. רק היא הייתה באה לשם
תמיד, לא לבד. תמיד עם החברה הכי טובה. תמיד ביחד.
אונייה קטנה באופק- כמה מאושרים שם האנשים בטח.
היא קמה, עומדת על רגליה, מתמתחת. פוסעת לעבר הים, לעבר המים
השקטים- לא כך הם היו בלילה, לפניי שבועיים; שתיהן אז ישבו על
קצה
שפת הים, החול הרטוב והלח שנגע בגופן, ערומות צוחקות
ומהופנטות. שעה לפניי זה רקדו והשתוללו במסיבת סוף השנה ובאו
קצת לשקט. הגוף שלה נגע בגופה, צמרמורות. בקבוק יין. ושתיי
נערות ערומות ורטובות, רקדו לצלילי השקט והגלים.
קירבה. מגע.
חברות הכי טובות, ברית דמים עשו לפניי שנים, כשהיא נפלה מספסל
עקום, ונחתכה מברזלים, קירבו אז שתיי הנערות ידייים, ערבבו דם
בדם, נשמה בנשמה, נשימה בפעימת לב.
ירח מלא אז רקד בשמיים. נשכבו על הגב, התהפכו על הבטן, שיכורות
מהעונג ומהיין האדום. התקרבה אליה, נגעה בגופה, כמה יפה הוא
היה אז, קריר ונעים, עורה חלק ושחום, והיא- לבה כירח. התמזגו
הנערות זו בנפש השניה, שוב צחקו. יד ביד הובילו את עצמן לים,
אחת נפלה, צללה וחזרה, צחקה מהמכה שקיבלה. שתיהן התחבקו.
התקדמו אל עבר האופק, צללו שתיהן, כשגופן נדבק זה בזה. היא
עלתה לנשום אוויר
לפתע שמה לב, שהגוף השני התנתק ממנה, ויותר לא שב למעלה.
שמש הים טבעה.
המים השקטים האלו, כמה סודות הם טומנים בתוכם.
נכנסת היא אל תוך המים, לעבר האופק, לראות שוב בנשמה שאבדה.
כיסתה את ראשה במי הים ודמעותיה,
ולא שבה עוד. |