אני אף פעם לא בסדר. גם איתך לא הייתי בסדר, אני יודעת. כל סוף
שבוע פנוי שהיה לנו יחד ציפית ממני כפי הנראה לאיזה טוטאליות
שאני לא יכולתי להעניק. לא מסוגלת להכיל כרגע אף אחד אחר. ואת,
את לא מסוגלת להבין. הסוף שבוע הכי עמוס וקשה שהיה לי נגמר בזה
שאת לא עונה לי לטלפונים ואומרת שהמשכת הלאה, הלאה ממני. אני
רוצה לצרוח לך שממני לא ממשיכים הלאה, לא עושים לי כזה דבר, לא
בכלל, לא עכשיו. אבל את לא עונה לי לטלפונים, מתעלמת מהודעות.
אני כל כך צריכה אותך, בבקשה. אני מצטערת שאני ככה, אני יודעת
שאני לא לגמרי איתך גם כשאני איתך, אבל תביני אותי, גם אני
מחפשת את המקום שממנו זה בא. אני אפילו לא בטוחה מה היה בסוף
שבוע הזה ששבר אותך סופית, אבל בטוחה שגם את לא בסדר. כל
המיסתוריות האופפת אותך, זה שבחיים את לא משתפת בכלום. הנשיקות
שלך שהן הכי שלי בעולם נראות לי עכשיו כל כך רחוקות. הרי עוד
יצא לי לראות אותך, יש לנו חברים משותפים, איך נתנהג? תשובי
לדבר איתי? אני פה מחכה לך, זה שובר אותי. אני חוזרת לצבא מחר,
אני לא יכולה לצאת לדרך בלעדייך. בבקשה קצת חמלה. אל תהיי
בנאדם קשה כל כך, למה את עושה לנו את זה? פוחדת להגיד לך שגם
אני ממשיכה הלאה כי זה ייתן לי איזה אישור ואם אמשיך אני לא
אוכל לחזור. אני לא רוצה שזה ייגמר ככה, זה לא צריך להיגמר
ככה.

לא כשאני כל כך כועסת ואת כל כך עוד יותר. את חייבת לדבר איתי.

אנחנו חייבות לדבר.

אני צריכה להשתכר.