[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ע. ו. בספורד
/
ריצת בוקר

היא קמה בבהלה, זיעה קרה עוטפת כל איבר בגוף שלה, הלב שלה פועם
בקצב רצחני בראש שלה והנשימה שלה נתקעה איפה שהוא במעמקי
הקיבה. היא הרגישה רע וידעה שהיא עומדת להקיא. היא מיהרה
לשירותים והספיקה לתקוע את הראש באסלה שניות לפני שפגשה שוב את
האוכל שלה מהערב. היא כרעה שם במשך מספר דקות, הגוף שלה אחוז
עוויתות ומסרב להתפשר עד שהוא יטוהר. כאשר סיימה לבסוף, היא
סגרה את המכסה, הורידה את המים והתמוטטה סמוך לאסלה באפיסת
כוחות.

הסיוטים חזרו.

זה לא כאילו שהם אי פעם הפסיקו, הם פשוט הכריזו הודנא לתקופה
קצרה, התחמשו שוב וחזרו לבצע את זממם בכל הכוח. חלום הבלהות
שתפס אותה בלילה היה חזק מקודמיו, מוחשי יותר מקודמיו והצליח
לזעזע אותה יותר מכל השאר. שאריות מהחלום עדיין הצליחו לחדור
למוחה ולגרום לה לרעוד מפחד. היא שנאה את התחושה הזאת, שאין לה
שליטה על הגוף ועל הראש שלה והיא סירבה להיות קורבן. היא לא
הייתה קורבן, קורבנות הם אנשים חלשי אופי, היא הייתה חזקה והיא
קבעה את מהלך העניינים. אם משהו רע קורה, זה לא בגלל מישהו
אחר, אלא תוצאה ישירה של מעשיה ולכן האשמה נפלה רק עליה.

היא הכריחה את עצמה לקום על הרגליים וניגשה לכיור כדי לשטוף
פנים. היא התיזה מים קרים על פניה פעם אחר פעם עד שהחום הבוער
שהרגישה התחיל לעבור. בחוסר רצון, היא הרימה את עיניה למראה
וניסתה לא להזדעזע ממה שראתה. היא ניסתה להגיד לעצמה שוב ושוב
שזאת באמת היא, שהאשה הזקנה עם העיניים השקועות והמתות, העור
החיוור והלחיים הבולטות והסמוקות, הייתה באמת היא. ככה היא
נראתה בחודשים האחרונים, והיא לא עמדה לאפשר לעצמה לחיות
באשליות או לשקר לעצמה, רק אנשים חלשים משקרים לעצמם. היא תמיד
אמרה את האמת, או שלא אמרה בכלל, אבל היא לא שיקרה. והיא הייתה
חייבת להודות, היא נראתה רע. לא היה שום זכר לילדה החייכנית
והבריאה שהיא הייתה פעם, לא שזה הפתיע אותה במיוחד.

היה לה טעם מר בפה והיא מיהרה לצחצח את השיניים, כדי להיפטר
ממנו. היא צחצחה במהירות ובנחישות ולא הפסיקה עד שטעמה את הטעם
המתכתי של דם. רק אז היא הניחה את המברשת בסיפוק, מתענגת על
הכאב החד מהחניכיים שלה, ושטפה את הפה. היא הביטה בדם הזורם לו
לתוך הכיור, בדם שלה. היא כמעט שכחה כמה שהיא מדממת בקלות. היא
נאנחה והסיטה את מבטה מהמראה, השדים מהלילה מסרבים להיעלם
ודורשים מקום בקדמת מוחה. אבל היא הייתה נחושה לא לתת להם
לנצח, הם לא יפחידו אותה יותר הלילה, היא חייבת לנסות לשכוח
מהם, להדחיק אותם כמה שיותר. היא ניסתה, אבל הכאב היה חד מדי
והזכרונות טריים מדי מכדי שתוכל להתעלם מהם.

היא חזרה לחדרה בשקט, דואגת לא להעיר את שאר בני המשפחה. היא
הביטה בשעון המעורר שלה, הספרות הירוקות מהוות את מקור האור
היחידי בחדר. השעה הייתה שלוש ורבע לפנות בוקר, בערך שלוש שעות
לפני שהמשפחה שלה אמורה להתעורר וכחמש שעות לפני שהיא צריכה
להתארגן לבית הספר. היא ידעה שאין סיכוי שהיא תצליח להירדם
שוב, ושאפילו אם היא תצליח החלומות ישובו לרדוף אותה. היא
פשפשה באפלה עד שמצאה את הבגדים הזרוקים שלה מאתמול ומיהרה
לשים חזייה, מכנסי טרנינג וסווטשירט. אמנם היה חם בימים, אך
בלילות היה קר והדבר האחרון שהיא רצתה לעשות היה להצטנן. היא
מיהרה להתלבש, לקחה את הדיסקמן שלה ויצאה בשקט מופתי מהבית.
האוויר הקר סטר לה בפנים, אך זאת הייתה תחושה מוכרת ומוזמנת,
כמו ידיד ישן שבא לבקר. הקור עמעם את התחושה שלה וזה בדיוק מה
שהיא רצתה, להפסיק להרגיש, אפילו לכמה דקות.

היא לחצה Play והתחילה בהליכה מהירה, כשהיא מגבירה את הקצב בכל
כמה דקות. המטרה הסופית שלה הייתה ספרינט מטורף, אבל כדי להגיע
לזה היא תצטרך לעבור כמה שלבים, אחרת היא לא תחזיק מעמד יותר
משנייה. היא התרכזה במוזיקה הקצבית, במילים הקיצ'יות והבנאליות
שכה טמטמו את מוחה הקודח. היא קיבלה אותה בזרועות פתוחות,
נסחפת עם המוזיקה הרחק הרחק מהמחשבות המטרידות שלה. זאת הסיבה
שהיא אהבה ללכת ולרוץ, האפשרות להשאיר את הכל מאחור, להפסיק
להיות עצמה ובמקום זאת להתמזג עם הרקע, עם הטבע, עם העולם. הוא
היה אומר שהיא לא צריכה לברוח כדי להתחבר עם העולם, אבל היא לא
רצתה לחשוב עליו כרגע או על מה הוא היה אומר. הוא בעבר שלה,
בעבר הרחוק והיא מתכוונת לא לחשוב על כלום, לפחות במשך חמישים
הדקות הקרובות.

זאת הייתה שעה מוקדמת ואף בן אדם שפוי לא הסתובב בחוץ, עוד
משהו שעבד לטובתה. היא שנאה שאנשים היו מסתכלים עליה בזמן שהיא
עושה כושר, כאילו שהם מודדים אותה, בוחנים אותה כמו חתיכת בקר
שמוצעת למכירה. כמו שהוא היה מסתכל עליה בזמן השיעורים, כשהוא
חשב שאף אחד לא היה מסתכל, או כשהם היו לבד והוא יכל להסתכל
עליה בחופשיות ולעשות עוד כמה דברים בחופשיות. היא ניערה את
ראשה בעקשנות. למה הוא תמיד נכנס לה לתוך הראש? למה היא לא
יכולה לשכוח ממנו וזהו? הוא עזב את בית הספר, עבר הלאה והרחק
ממנה, למה היא עדיין מרגישה כאילו שהוא בתודעה שלה, לוחש לה כל
הזמן?

אמא שלה הייתה אומרת שזה לא בריא להדחיק ושבסופו של דבר הכל
יתפרץ החוצה ויגרום ליותר נזק. אבל היא פסיכולוגית ומשלמים לה
להגיד דברים כאלה, הרי את הכסף הגדול שלה היא מרוויחה מפתיים
מסכנים שמרגישים צורך לשפוך את הלב, חלשלושים עלובים. זה לא
היה לרמתה, כל הדיבורים האלה. אם יש לה בעיה, היא צריכה
להתמודד אתה לבד, כי זה כל מה שיש בסופו של דבר. היא תמיד לבד,
גם כשהיא בחברת אחרים ובמיוחד כשהיא הייתה בחברתו. אז היא
הרגישה את הבדידות המחניקה יותר מתמיד וחיפשה דרך להימלט, דרך
לצאת מהקשר ההרסני הזה.

היא הגבירה את הקצב, העיניים שלה בוהות קדימה בקיבעון. היא
תנצח את המחשבות האלה. אבא שלה לא גידל אותה להיות אחת שנכנעת
בקלות והיא תרסן אותם ותשלח אותם לאפסון במעמקי התת מודע שלה,
שם הם יכולים לחכות עד שהיא תהיה זקנה ויהיה לה זמן וכוח
להתמודד אתם. עד אז יש לה מבחנים, מסיבות ובגרויות ואין לה זמן
להתעסק בשטויות האלה. היא התחילה לעבור לריצה, הרגליים הקלילות
שלה בקושי נוגעות באספלט הקשה בדהירתן. הוא תמיד התפעל
מהרגליים שלה, הוא אמר שהן רגליים של ספורטאית. היה לו פטיש
מסוים לרגליים והייתה נקודה מסוימת שהוא אהב במיוחד...

היא עצמה את עיניה בחוזקה, מנסה למחוק את התמונה שעלתה לה
בראש, כשהיא הרגישה שהקרקע נשמטת לה מתחת לרגליים. תרתי משמע.
היא עפה קדימה בלי יכולת לשלוט על הגוף שלה ושלחה את ידיה
לפנים, כדי לרכך את הנחיתה. היא פגעה חזק בקרקע והתגלגלה
במהירות, דואגת למזער את הנזק האפשרי. היא ישבה על התחת,
הדיסקמן שבור לצדה והיא מיהרה לבחון את מצבה. כמה שריטות, כמה
סימנים כחולים בהתהוות, אבל חוץ מזה הכל היה בסדר. היא תמיד
נחתה על הרגליים. טוב, אולי לא פיזית הפעם, אבל...

היא קמה בתשישות מפתיעה, האיברים שלה זועקים למנוחה והתחילה
לרוץ שוב, הפעם ספרינט. היא אמרה לעצמה שלא תפסיק עד שאחד משני
דברים יקרו: 1) היא תגיע הביתה. 2) היא תקרוס מהמאמץ. איכשהו,
היה נדמה לה שהאפשרות השנייה סבירה יותר, אבל לא היה לה אכפת.
כבר לא היה לה אכפת מכלום יותר וזאת הייתה אשמתו. הוא גנב את
הרגשות שלה והשאיר אותה קליפה ריקה של עצמה, עמומה וחיוורת עם
עיניים מתות וכפליים מהגיל שלה. זה לא היה בסדר, היא הייתה
עדיין ילדה והוא הרס אותה לגמרי.

היא לא סיפרה עליו לאף אחד, לא להורים שלה ולא לחברות שלה. זה
היה סוד, רק שלהם ובהתחלה זה היה מסוכן ונועז וכיף. היא אהבה
להיפגש אתו אחרי בית ספר, הוא היה כזה חכם וידע כל כך הרבה
והיא לא ידעה מה הוא מצא בה. כולן היו מאוהבות בו, אבל לו היו
עיניים רק לה, וזה החמיא לה. היא אהבה להתנשק אתו, הוא היה
נשקן מעולה, אבל איפה שהוא עמוק בפנים... זה לא עשה לה טוב,
הוא לא עשה לה טוב. הוא גם כל הזמן ניסה לקחת את זה עוד צעד
קדימה, לנסות להשכיב אותה והיא סירבה בתוקף. היא הייתה צעירה
מדי ועדיין בתולה, והיא לא הייתה בטוחה שזה מה שהיא רוצה.

בהתחלה הוא הבין אותה, או לפחות זה מה שהוא טען. הוא המשיך
להתראות אתה, נישק אותה ואף פעם לא המשיך אחרי שהיא אמרה
'לא!'. לאט לאט כל הקסם מסביב לעניין התחיל להתפוגג והיא הבינה
שזה לא בסדר מה שהם עושים, שזה אסור והיא החליטה להיפרד ממנו.
אבל היא לא הצליחה לאזור אומץ להגיד לו את זה בפנים ואז לראות
אותו בכל יום, היא פשוט לא ידעה מה לעשות. אז הם המשיכו כמה
חודשים, עד שסוף סוף היא הודיעה לו שהיא רוצה להיפרד. הוא
התרגז, צעק, קילל ובסוף התחנן והיא הרגישה כל כך רע שהיא חזרה
אליו. משהו עבר עליו באותו הלילה וכשהיא אמרה הפעם 'לא!', הוא
לא הקשיב לה וחדר אליה בפראות, קורע את גופה ואת נפשה. היא
דיממה קשות באותו הלילה וברחה משם ישר הביתה, למקלחת הרותחת
ולמיטה המזמינה.

היא הגבירה את המהירות של הריצה שלה, רואה את הבית באופק. היא
הרגישה מצוקה גדולה עולה בקרביים שלה ומאיימת לבלוע אותה
והמפלט הבטוח והמוגן היה בבית. אם היא תגיע הביתה הכל יהיה
בסדר. הזכרונות יישארו מודחקים והוא לא יוכל לפגוע בה שוב, כמו
שפגע בה כל כך הרבה פעמים בעבר. היא הרגישה איך שרירי הרגליים
שלה מתכווצים ונתפסים וידעה שתקום בעוד כמה שעות בכאבים
איומים. אבל זה עוד כלום לעומת הכאבים הנפשיים שמצפים לה אם
היא תמשיך עם קו המחשבה הזה. אסור לה לחשוב על זה, אסור לה
לחשוב עליו ועל מה שעשה לה. היא חייבת להמשיך כרגיל, להמשיך
בהצגה, אם מישהו אי פעם יגלה...

אז מה אם יגלו? מה כבר יקרה, חוץ מפתיחת כל הפצעים המחוטטים
מחדש? היא תצטרך לעבור את ההשפלה שבבית משפט, לדבר עם פסיכולוג
או פסיכיאטר, המשפחה שלה תצטרך להתמודד עם כל הסיפור הזה והם
בטח ירגישו רגשות אשמה ובנוסף לכל היא תצטרך להתמודד עם
השמועות, הרכילויות ויותר מכל - אתו. היא תצטרך לעמוד על שלה
בקרב עמו והיא לא חשבה שהיא חזקה מספיק להסתכל לו בעיניים בלי
להיכנע. זאת הייתה גם אשמתה, אחרי הכל. היא זאת שפנטזה עליו
בהתחלה, לפני שהוא התחיל אתה. היא רצתה... היא לא ידעה מה היא
רצתה, אבל כנראה שהיא שידרה את זה מספיק חזק, כי הוא קלט את
המסרים. ואז היא פתאום מחליטה שהיא לא רוצה? זו לא אשמתו, לא
כל כך בכל אופן. היא נטעה בו תקוות שווא, גרמה לו לחשוב שזה
מוביל לאן שהוא, למרות שידעה שהיא לא רוצה שמשהו יתפתח. הוא
היה אמור להיות פנטזיה, לא מציאות.

והמציאות הייתה שהיא שכבה עם המורה שלה. או שהוא שכב אתה, זה
לא משנה. הוא יעבור ללמד בבית ספר אחר, ממנו תיחסך ההשפלה, מה
אתה? כולם בבית הספר יידעו שהיא זונה, שהיא מפתה גברים מבוגרים
ומכניסה אותם למיטה. והמשפחה שלה? הם אף פעם לא יסתכלו עליה
שוב באותו אופן. אולי הם יעמדו לצדה, מתוך הכרח, אבל עמוק
בפנים הם ירגישו רק גועל ורתיעה כלפיה. זה כל מה שמגיע לה,
השנאה של כולם. מה שהיא עשתה היה נורא ואיום, והיא צריכה
להיענש על כך. כשהיא תגיע הביתה היא תוציא את סכין הגילוח שלה
ותחרוץ עוד חריץ דק על הירך שלה. כאב פיזי היה המפלט היחידי
מהכאב הנפשי והיא השתמשה בו לעתים קרובות מדי, שזה התחיל
להפחיד אותה. היא נהייתה מכורה לזה ולא ידעה איך להפסיק.

היא הגיעה הביתה לבסוף, על סף אפיסת כוחות. היא נכנסה לבית ולא
טרחה להיות שקטה. לא היה לה אכפת, היא הגיעה לעמימות החושים
והמוח שרצתה. היא נכנסה לחדר והתמוטטה על המיטה שלה, כל הגוף
שלה דואב ועייף, אך מסופק. היא הייתה כל כך עייפה, שהיא לא
יכלה לחבר שום מחשבה בראש והיא נרדמה בחיוך קטן, בידיעה שהמשך
הלילה יעבור עליה בשקט ושהסיוטים לא יחזרו.

לפחות לעכשיו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה עוד רחוק,
דרדסבא?
- כבר נגיע,
דרדסית!


והמבין יבין.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/3/05 2:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. ו. בספורד

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה