לפעמים אני נזכר בך.
בעיקר כשאני יושב על הספסל ליד הפארק, בערב קיץ חמים.
הייתי נזכר בעינייך השובבות, שתמיד חיפשו רק דבר אחד.
השתוקקו לו.
וכשסוף סוף הייתי נותן לך, הייתי נרגעת, מתרכזת רק בעצמך
ובמושא תשוקתך.
דקות שלמות של שקט. כמה שהייתי נהנה להביט בך. המראה. ההרגשה.
פיך הקטן היה עוטף בחמימות, ובעיניי רוחי ראיתי את לשונך עולה
ויורדת. מרקדת לאורכו בתאווה אין סופית.
קצת שיניים בשביל הגיוון, כמובן שלא מתנגד. הביסים הקטנים היו
החלק האהוב עלי, רגעים קטנים של התרוממות בין כל המתיקות.
לפעמים אני נזכר איך היית פשוט שואבת הכל, נאנחת בהנאה קצת
לפני הסוף. נזכר איך היית מלקקת את הטיפות הקטנות שברחו לך
מצידי הפה. לפעמים היית שומרת קצת בפה, ומפתיעה אותי עם נשיקה.
לאט לאט אפילו התחלתי לאהוב את הטעם הזה, מעורבב בטעם שלך.
לפעמים אני נזכר בך.
בעיקר כשאני שוכב לבד במיטה בליל קיץ חם.
נזכר בך
כמה שאהבת את התחושה שלו בפה שלך, כמה שאני אהבתי את מראה פניך
לאחר אותם רגעים שקטים. נהנה להרגיש את עורך הדביק נגד לחיי.
ומחייך.
לפעמים אני נזכר
כמה שאהבת קרטיב אננס.