כשהלילה הפך לאט ליום
הדמעות זלגו וזלגו בלי סוף.
בכייך קורע את ליבי,
בכייך כל כך אנושי.
הייתי רוצה לעזור לך, בתי,
אך בשלשלאות ברזל הוא כובל אותי.
הייתי רוצה לנגב את דמעותייך,
לחבק חזק חזק.
את חום גופך,
את תכול עינייך.
מחכה שהלילה יהפך ליום.
מחוגי השעון מסרבים לשתף פעולה,
השמש הארורה חברה עם הלילה שאינו נגמר.
נענע,
סלחי לי על סבלך,
סלחי לי על בכייך,
סלחי על צעקותייך
סלחי לי.
את דמעותייך אאסוף,
דמעותי אינן נגמרות.
רועדת אני, אפילו יותר ממך.
דואגת לך, מוכנה על הכל לוותר.
אם ממנו לא הייתי פוחדת
אותך מכלאך הייתי משחררת,
נענע.
כל הלילה נמשכו סיוטיי
מסרבים לעזבוני, ליגוני.
כל הלילה בחלומי היית
בכייך זעקתך.
פוחדת אני,
בעווני את כלואה,
אם רק היה לי יותר כח
אם ממנו הייתי יכולה לברוח.
הייתי לוקחת אותך עימי,
נענע.
זקוקה לך,
במחשבותי את כל היום,
נענע.
אל התייאשי, זה רק חלום.
כשתתעוררי כשיגיע הבוקר
נצא יחדיו את הגינה,
נשחק ונצחק
כאילו כלום לא קרה
עיני ידברו לעייניך התכולות
את תביני, בלי מילים.
את תביני,
נענע. |