שבע בבוקר על השעון,
צריך לקום וללכת לעבוד,
אך מתעורר עם הצורך הפנימי
לחוש באהבת אישה לצדי,
לשמוע ציוץ הציפורים,
טפיפת היונים על גג הרעפים,
לחוש בקרני השמש המלטפות
שמתחרות עם ידיים מוכרות,
להקשיב לנשימותיה הקצביות
אשר בי מציתות הלהבות
ביצרים של בוקר שגרתי
ונותנת קדימות לתאוותי
על חובתי
למקום עבודתי.

נדמה לי ששוב אאחר
ושוב יחשבו שאני אשם
ושוב אוכל רק להתנצל
בלי שום הסבר,
הרי לא אוכל להתגונן
שרק על גופה מדמיין,
כאשר, רק לפני שעה קלה בלבד,
לרשות תאוותי, גופה, עוד, עמד.

30/10/02 ©