מחייכת בקושי ומציירת לבבות עקומים.
כזאת. כואב לה לחייך, אולי כי זה לא אמיתי ואולי כי היא מפחדת
שזה יגרום לי לחשוב מחשבות שגויות. אל תדאגי, זה לא. והלבבות
העקומים זה לא כי יש לזה תכלית, זה כי זה פשוט אף פעם לא מספיק
מדויק אצלה.
הייתה גם צוחקת אחרי מראה הציור, מלגלגת על עצמה. לא, לא בעצמך
מדובר... רק בדבר הזה שבתוכך. רגש, אמרת קוראים לזה? נו,
רגש... שיהיה.
הלבבות נותרים עקומים אך מנגד מצויירים בדיוק כמעט מלאכותי
סימני וי שמוסתרים כמעט לגמרי באיקסים גדולים ומכוערים. ישרים
להפליא, כן.

מחייכת בקושי.

היא תמיד זו שהולכת ראשונה.
["צריכה ללכת.
ביי."]