כשנשארים לבד הרבה זמן
זה רע, כי מי שיגיע או
תגיע אחרי זה יהיו מופשטים
כמו כתם על המשקפיים, כמו מילים
שמנגבים ומנגבים אבל תמיד חוזרים או
חוזרות: אהבה
נפתלת כמו שיער ערווה
מתוק מכיסופים חמים בגון
ריבת חלב. הייתי מוכנה עכשיו
לבחוש באצבעות בלילה סמיכה של התחלה
ולשמן, לקמח ולמנות
מהסוף
או מהתכלית, באנגלית
זה נשמע יותר עם עיניים כחולות,
בלי גלולות או שיער על הגוף, לשלוט
בעצמי ולא לבלוט
כל-כך-כל-הזמן עם הקסם שלי, הצללית
של כלי הרצח בעיניי, בכריות אצבעותיי טבועות
ספינות טרויאניות, חוף אחרון, מתוק
שורף בגרון. |
