זה היה כמו בכל הסיפורים הרומנטים - הם נפגשו בבית קפה. הוא
שפך עליה בטעות קפוצ'ינו, היא שפכה עליו בכוונה 'הפוך'. הוא
נתן לה את הטלפון שלו, כדי שתשלח לו את החשבון של הניקוי יבש.
היא אמרה לעצמה שבחיים היא לא תתקשר, אבל בסוף היא כן.
זה היה כמו כל הסיפורים הרומנטים - החיוך שלו היה הדבר הכי
מקסים שהיא ראתה אי פעם. העיניים שלה הזכירו לו את הים. הוא
היה רומנטי, עדין ומתחשב. שניהם רצו כלב 'קוקר ספאנייל' ועץ
דובדבנים בחצר.
זה היה כמו בסצנות הכי דביקות - הם ישבו מחובקים, צופים
בשקיעה. הוא אמר לה "אני אוהב אותך". היא ענתה "ואני אותך".
והם המשיכו לשבת עד שלא נשארה אף קרן שמש, וכל הכוכבים כבר
יצאו. ושניהם ידעו שגם עוד שישים שנה הם ימשיכו לצפות ביחד
בשקיעות.
די! יעל סגרה את הספר. 'נמאס מהז'אנר הזה שכל הסיפורים אותו
דבר! ממחר אני עוברת לאימה!' |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.