"מי צריך אותך
יש בי צריחה
שמתוכי ממך
למרות שהסתירה
אומרת
שאני צריכה
וזאת בדיחה
פתטית."


כל היום, מאז שנעצת בי קרס עמוק עמוק בשחלות, אני רוצה לדבר
איתך.
וההרגשה ממלכדת אותי מלנשום אויר בודד.
כל הפרנויות של פעם קופצות אלי חזרה.
היום פתחתי את הדלת והן כולן התנפלו עלי עם חיוך של -"כמה זמן
לא התראנו..,אנחנו פה עכשיו עד שלא תוכלי יותר".
אני עמדתי שם קפואה, עם הידית ביד, נדחקת לקיר ע"מ שלא ידרסו
אותי בהכנסן.
כל הבית שלי מלא עקבות בוץ מביצות חשוכות ועשבי בר משדות
רחוקים.
אני הולכת עם שוקר חשמלי ויעה אחרי הפרנויות, מקווה להיות
מהירה מספיק ע"מ לתפוס אחת, לחשמל אותה ולראות איך היא צונחת
לא אמיתית ליעה ולפח.
אבל, האמת היא, שכמו דחליל אני תקועה במקום, מתנודדת באויר,
מפרפרת.
בראש שלי אני רודפת וצדה פרנויות, ופחדים ואהבה, צדה ומפחלצת.

במציאות על הקרס שלך.
עם טיפות יאוש שזולגות לי מבין הרגליים.
אני מקשיבה שוב למזכירה שלך, למרות שהבטחתי לעצמי שלא.