ודווקא הירח המלא ניבא
פריון לאוהבים,
אך עמקי הידיעה נפערו בו
מצהיבים
כמו הייאוש הזה,
בו הדלת
פתוחה לרווחה.
ברגע בו נכנסת היכה בי
הרצון היחיד ותבע
שתלך
ובינתיים אולי
תלמד כבר.
אתה נשקת לי,
נשיקות תנחומים ואני
סגרתי שפתיי בפנייך,
וסגרתי ליבי
ורק שכבתי קהת חושים ותהיתי -
מה אני אעשה אתך,
ילד אבוד.
אחר נזכרתי בזו שאמרה לי -
אל תשמרי אבנים בלב,
בעוד המשמעות נחבאת
מוזנחת תחת המיטה וחשבתי
אלו לא אבנים,
צוקים חדים קורעים בי
מאווים אחרונים.
שכבנו כך עוד זמן מה,
אתה מעליי אני רק
פותחת-סוגרת עפעפיים,
הלאות תפרה לי
עורות סמורים וניסיתי
להתכסות בך,
מתחתך,
רק לסגור
ולא לפתוח עוד.
וכשקמת ללכת אספת פנימה
ריחות געגועים
ושיירי רגשות,
דפים מקומטי עצב
בקצוות
ואיזו מנגינה עמומה שדבקה בנו,
מסרבת להרפות,
מחשבות של סוף החורף ו-
כמעט ושכחת אז הזכרתי -
השעון שלך,
ובעצם רציתי לומר -
הזמן.
פברואר 2005- גשום בפנים |