זו הייתה כבר שעת לילה מאוחרת, סביבות השעה 2.
היא ישבה על אדן החלון, כולה מכורבלת בתוך עצמה, בוהה בחשיכה,
בכלל לא שמה לב לכך שהיא רועדת.
היא הייתה כל כך עמוק בתוך מחשבותיה...
פתאום נשמע קול צלצול הפלאפון שלה. היא קפצה על מקומה וכמעט
איבדה את שיווי המשקל, אך לבסוף התייצבה ושלחה את ידה לעבר
השולחן שבחדר. זה היה הוא. צמרמורת קלה עברה בגופה. היא לא
ידעה מה לעשות... לענות או לא? לבסוף ענתה. ברגע ששמעה את קולו
מיד עבר באפה ניחוח הבושם שלו שהיה לה כל כך מוכר... עוד
מהילדות, ובמחשבתה עלה החיוך שלו שכל כך אהבה. מין חיוך ילדותי
כזה שהבליט את העיניים הכחולות והחולמניות שלו. זה הצחיק אותה.
למרות כל השנים שעברו, עדיין נשאר מבט ילדותי.
"ויקי?" הקול נשמע עדין, רך. קול שתמיד הכניס בה תחושה של רוגע
וביטחון.
ויקי שתקה והוא הבין למה. הוא המשיך לדבר: "הממ... רציתי
להיפגש איתך... אנחנו צריכים לדבר... בפעם האחרונה שדיברנו לא
הכל הובהר... את יכולה לרדת עכשיו למטה?"
הוא ידע שהיא אף פעם לא ישנה בשעות כאלה, ולכן אפילו לא שאל אם
העיר אותה.
ויקי שתקה כמה שניות, ולאחר מכן אמרה בקול קצת מוזר, "טוב...
גם ככה אין לי משהו יותר טוב לעשות..." בצד השני של הקו הוא
חייך לעצמו ואמר שבעוד 5 דקות יהיה ליד הבית שלה.
לאחר שניתקה את הפלאפון היא ישבה עוד כמה רגעים, ולאחר מכן
הסתובבה וקפצה מאדן החלון אל הרצפה הקרה שבחדר.
היא ניגשה למראה ורצתה להסתרק, אך לאחר שחלפה בראשה מחשבה שזה
מטומטם להתגנדר בשבילו, היא ויתרה על הרעיון ופנתה לדלת.
כאשר ירדה במדרגות ויצאה החוצה, הרגישה שוב את הקרירות שחדרה
לעצמותיה עוד לפני כן ומשכה בכתפיה... 'שיהיה', חשבה לעצמה
והוציאה את חפיסת המלבורו האדום שלה מתיבת הדואר. תמיד שמרה שם
חפיסת סיגריות למקרים כאלה.
היא הוציאה סיגריה ומצית מהחפיסה והדליקה את הסיגריה. היא שאפה
את העשן לריאות. העשן המוכר הזה שכל כך שנאה בילדותה ולאחר
שגדלה התמכרה להשפעתו.
מרחוק כבר שמעה את תיפוף נעליו. הוא הלך מהר. כרגיל. תמיד הלך
מהר. במיוחד כשהיעד היה קשור בדרך זו או אחרת אליה. כמעט רץ,
ואפילו לא שם לב.
ככל שתיפוף הנעליים התקרב, צמרמורת עברה בכל גופה בגלים
חוזרים. עורה סמר, ולבה דפק כל כך מהר שהיא חשבה שהנה, עכשיו
יפרוץ מתוכה.
כשהוא הגיע, דמעות מילאו את עיניהם.
ורק קול חלוש, רועד ולא בטוח בעצמו נשמע: "אבא"...