אתם מכירים כשהולכים- בלילה מאוחר,
ויש שקט בכבישים- הכל חשוך ומנוכר. מקשיבים לצעדים,
לפסיעות ולרחשים- חושבים על מצבים: "איך היינו? מרשים?"
וכל מחשבה מובילה לאחרת, וחושבים על מרשים, אבל כלפי הילד:
האם היינו מרשים לו לצאת, לו ידענו את האמת?
האם היינו מאפשרים לו להתרועע- כשידענו שגזר דין מוות מפעפע?

ואז מבטלים בניד מהיר, נזכרים שמתהלכים בעיר-
שמים לב לרחוב שעבר ולפניה שחלפה- וחושבים על אותה
ילדה שכבר לא תהיה לו- אהובה. ושוב
מנערים את הראש ומבטלים את המחשבות- חושבים
על כסף ודוחות- או לא חושבים דבר, פשוט הולכים-וקר.

וילדה שמתפרקת חדשות לבקרים- עד לפני חודש, לא היינו משערים.
כאילו כבשן לוחץ- ולא מרפה, כמו היה לה לרועץ- אבל שלה הוא
הנרפה.
שולטת עליו בשח רחוק: מדברת, צוחקת- לעיתים אומרת "מתוק"-
והוא עוזר או אולי גם הלוחץ- היא צריכה אותו, מונע מגולגלתה
להתרוצץ. השח הרחוק הוא המקשר- בין עולמה של הילדה, לעולם
האחר. בו ילדים מתים, בו ההורים קמוטים, בו מותרות הן יינות,
לא שתיה בארוחות.

ואני לומד על העולם, יושב משכיל- מרגיש מעל כולם: יודע אנשים,
שומע רעשים, וחושב לעצמי: מה רבו מעשיך אלוהים.
רוצה לומר תודה ולא יודע איפה להתחיל- מהאצבעות או הרגשות אולי
מזה שהכל רגיל. הרחובות הומים, אך לא מדי- אנשים נרעשים "מה
הקשר?! די!" .
מגיע לפינה של נביא ושמואל, ניידות חוסמות- ואני מתפעל- מקומות
לא סופגים צלילים, גם לא דם או אנשים. אפשר לעבור באותה פינה,
אחרי שעה או שנה. ואנשים הולכים הלוך ושוב- כאילו לא כאן
וקרוב: הסתיים הכל או אולי התחיל מחדש- וכולנו הולכים, בבטחה,
בלי חשש.

ואולי זו הגדולה ואולי זה הכוח- ואולי מדינה אומללה- תפסיקי
לברוח: נכון "המציאות כואבת וחייבים להמשיך", וכך החיים נראים
כאילו הם תדריך ועוד תדריך. כאילו אין רצף והילדה והמכבש- לא
נמצאים במקום בו ההורה כל כך חושש.

אז ילדה יקרה, זו רק מהומה- אין ספק שצריך להשקיע, כדי שהכל
ידעך ונצליח להגיע- אל המטה הנכספת, הנעימה העוטפת.
לכן קשיים ומהמורות- הם עבירים, אינם תהומות.
תני לי ידיים וזירקי את השח רחוק, ונראה יחד שהמכבש לא קיים-
רק חלום עמוק. מקומות בלי צלילים, חיות ללא ריחות, אורות לא
מסנוורים- ומדינה שמתנהלת על מי מנוחות.