איך שהעיניים שלי קורנות ברגע שאני רואה "1 מכתבים חדשים".
כמובן, שבסוף מסתבר שזו רק פרסומת של האינטרנט.
תמיד יש בי איזו תקווה קטנה, והמון המון ציפייה, שתחזור ותשלח
לי איזה סימן שזה לא נגמר.
אני יודעת שאני לא חיה במציאות.
אתה לא תחזור לשלוח לי,
והכול באמת נגמר.
ותמיד שאני אפתח את הדואר האלקטרוני שלי, זה יהיה מכתב מכל אחד
אחר, רק לא ממך.
רק לא ממישהו שבגללו בכלל פתחתי את הדואר האלקטרוני.
ותמיד שאתה מחובר ולא שולח הודעה, הלב שלי נשבר ואני מאבדת את
כל הכוח בגוף.
מסתכלת שעות על השם שלך מתנוסס על מסך המחשב שלי, ורק מחכה
שתתנתק כבר.

ואתה,
אתה שגר לבד, מתחבר לבד, מסתכל שאני שם לבד ומתעלם ממני,
לבד.

ואני,
אני מכירה אותך. ופעם, בזמן שהיית נכנס רק בשביל לשאול לשלומי
פעם שהיית שולח הודעות ומספר לי כמה שאתה מתגעגע.
כמה שאתה אוהב.
איפה הזמן הזה עכשיו?
רק בראש שלי, בזיכרונות שלי.
ואני בכלל לא ידעתי מה אני עושה.
איך אחרי כל כך הרבה שיחות שהיו בינינו אתה מחליט לתפוס באותו
משהו אחד שנהרס בגלל עצבים מיותרים של יום ממש גרוע.
ופתאום, אין אפילו 'שלום' אחד קטן.
ואני רק מחכה ליום שבו תחליט שאתה רוצה בי שוב.
אני רק מחכה שנחזור לדבר כמו פעם, שעות,
פילוסופיה, חברה, פוליטיקה, הכול...

ועם הזמן אני מוותרת, פחות מקווה לשיחות נפש כמו פעם.
יותר מקווה לשאול לשלומך.
יותר מחכה לשמוע תשובה.
יותר מחוברת למה שקורה באמת
פחות למה שקורה אצלי בראש.
פחות שמחה
ויותר כואבת.

תראה מה עשית לי, חן.
אני חיה בשבילך.