היא מתה לפני, התגשמות של כל סיוט שאי פעם היה לי הכאב... אין
סופי לא מפסיק לא מרפה... אני אפילו לא יודע איך זה קרה... הכל
היה כל-כך מושלם... אני אוהב אותה כל-כך או שאולי צריך לומר
אהבתי... אני עוד צריך להתרגל לדבר עליה בלשון עבר... אבל אני
לא רוצה, זה לא נכון, זה לא אפשרי, אני אמור למות ראשון אני
גדול יותר, אני חולה יותר, אני זה שלוקח סיכונים מיותרים...
אני אמור למות ראשון... אמרו לי שפשוט מצאו אותה בחדר היא
נרדמה ולא קמה בלי שום סיבה נראת לעין... איך אין סיכוי שהיא
לא רצתה לחיות הרי... היא אוהבת... סליחה, אהבה אותי... אני
בטוח וכל מי שהיה שומע אותה היה בטוח גם כן אז למה?...

קיבלתי את ההודעה כמה שעות אחרי שפינו אותה משם שאמא שלה
התקשרה התגובה המיידית שלי הייתה לומר לה שהיא לא אצלי ואז היא
התחילה לבכות ואמרה שאין סיכוי שהיא תהייה אצלי... אי-פעם...
אחרי זה לא שמעתי כלום אני ידעתי השפורפרת של הטלפון נפלה לי
לא היה לי כוח לעמוד הברכיים שלי התמגנטו לרצפה, לא יכלתי
לבכות, לא יכלתי לצחוק, הייתי ריק, חלק ממני מת, אבל אותו החלק
היה הכל זה היה הדבר שהחזיק אותי הדבר שמנע ממני ליפול כל
הלחצים, התסכולים, הדאגות, הפחדים שהיא מנעה והקלה עברו דרכי
לוקחים את הקצת שנותר אחרי שהיא עזבה אותי, מתתי...
בארבע ימים שאחרי זה ביליתי בלבהות בתמונה שלה... היא כל-כך
יפה, אני לא יכול לסבול את זה, העיינים שלה אני רוצה לראות את
הנצוץ הזה שלהם, נצוץ חי, שובב, אוהב, בתמונה הוא רק שבריר ממה
שהוא במציאות אבל הבמציאות הוא כבר לא קיים... הוא מת... אני
רוצה לחבק אותה שוב להרגיש את חום הגוף המושלם שלה להרגיש את
הנשימה שלה עלי ולא להרגיש שום רגש שום פחד שום דאגה... רק
אהבה... אבל אני כבר לא אזכה לזה אני לא ישמע אותה... את הקול
החמוד שלה אני מתקשר אליה לחדר, וכל פעם נדהם מחדש שהיא לא
עונה, אני משאיר לה הודעות... פשוטות, רגילות לגמרי "איפה את?
תתקשרי אלי שאת חוזרת" יושב ליד הטלפון ומחכה שהוא יצלצל אבל
כל פעם אלו חברים שלי... מנסים להוציא אותי מהבית... לגרום לי
לחיות הם לא מבינים שאני כבר מת...
לאחר כמה ימים הגוף שלי הצטרף לנשמה שלי ומת... פתחתי את
העיניים ושם היא הייתה, שערה המתולתל, כמו של בובה, ושמלתה
הירוקה מתנפנפים ברוח שהייתה קיימת רק בשבילה, רק בשביל
יופיה... ואז בפעם הראשונה מאז שמתה בכיתי, בכי עדין, עצב מהול
באושר, רציתי לרוץ אליה ולחבק אותה אך משהו גרם לי לצעוד..
לאט.. סופג אותה עם כל צעד... היא מחייכת, ידיים מאחורי גבה,
מתנדנדת מצד לצד, כל-כך מושלמת... כל-כך חמודה... רק אז אני
שם-לב שאני מתקרב אבל אני לא מגיעה אליה היא כל-כך קרובה...
אבל תמיד מחוץ להישג יד... אני מתחיל לרוץ לקרוא בשמה אבל היא
לא שומעת פניה מרצינות... משתנות... מזדקנות "איך אנחנו
מרגישים היום" האחות הזקנה בבית-החולים הפסיכיאטרי באה לבדוק
שהמכונות שמחזיקות אותי בחיים עוד עובדות (אני מבין את השנאה
שהייתה לה למכונות) ומהדקת את החבלים הקושרים אותי למיטה... הם
לא יתנו לי לעזוב... אף פעם... למה להם?! הם עוד חיים... אבל
אני, אני מת......