מאז ועד היום עברו 60 שנה.
60 שנה מאז שחרור אוושויץ - אחד ממחנות ההשמדה המרכזיים.
קבר אחד גדול למשפחות ולמכרים שאבדו, קבר לזכרונות המזעזעים
האלה, שנשארו מאחור. למרות שחלקם נשארו אתי, קבורים בתוכי,
חבויים מן העתיד.
אבל לעולם לא אוכל לשכוח! הם דאגו לכך...
נותרה בי עוד הזהות ההיא, הילדה הקטנה והמפוחדת עם המספר על
היד - צורב בעורה העדין.
ילדה קטנה המתחננת ללחם, לבית, למשפחה... כמו שהיה פעם...
ילדה קטנה שראתה את כל מה שלא הייתה אמורה לראות. את הנורא מכל
- את המוות.
ילדה קטנה שהייתה קמה עם הזריחה, ומטפסת על גדרות התיל הגדולות
ומורידה את גופותיהם של אלו שאיבדו תקווה, איבדו את חייהם.
"מתוך בחירה?" היא בדרך כלל חשבה, "לא, כנראה מחוסר ברירה".
אני עדיין זוכרת את הכאב והפצעים שהיו על ידי - על ידיה של
אותה ילדה קטנה, כאשר הייתה מטפסת על גדרות התיל, פצעים שהיו
מופיעים בכל פעם מחדש.
"זה הכרחי!" היא המשיכה לדקלם לעצמה, "פצעים עדיפים על מוות!"
המחשבה הזו עזרה לה לשרוד.
אבל הפצעים החלישו אותה - הפצעים שהפכו לצלקות, שנותרו בלבי.
אחרי שהם הרגו את משפחתה היא הייתה חייבת להישאר בחיים.
"לזכרם", היא תמיד חשבה. וכך היה, לזכרם, ולזכר מיליונים
נוספים, לזכר מאות משפחות, לזכר אלפי ילדים, לזכר כל אלו שנספו
בשואה הזאת... לזכרם חזרתי לכאן, לאוושויץ, בית קברות ללא
מצבות.
לזכר כל אלה אני עומדת כאן, חסרת מילים, רק מחשבות... רק
מחשבות עולות בראשי.
אחרי 60 שנה מאז יצאתי לחופשי, אני עדיין תוהה: "מדוע
ניצלתי?"
על שאלה כזו אני לא יכולה לענות, לפחות לא בקול רם.
אך בלבי אני יודעת שנותרתי לבדי כדי לספר את סיפורם של האלפים
שנקברו כאן, בבית הקברות ללא המצבות - אוושויץ.