בשדה התעופה היה לי זמן להרוג עד למטוס אז הרמתי טלפון
לרייצ'ל.
"הלו."
"היי, תגידי את אי פעם עונה "היי" או "רייצ'ל סטייס" או כל דבר
אחר חוץ מ"הלו"?"
סתם ברברתי שטויות, כל כך רציתי לדבר איתה שאפילו לא חשבתי על
מה לומר.
"לא. להזכירך שהמילה הנהוגה לענות בטלפון היא "הלו"."
"כן, אבל לך צריך להיות משהו ייחודי. מה שלומך?"
"בסדר, האמת היא שאני טיפ-טיפה מאוכזבת."
"למה?"
"ממך."
"אוי ואבוי לי, מה עשיתי?"
"2 דברים."
"לא נכון, גם אכזבתי אותך וגם חטאתי בכך פעמיים. את חייבת
לגאול אותי מייסורי כאן ולספר לי מה עשיתי".
"טוב, אז ככה, דבר ראשון המייל הקודם שלך היה קצר מדי, אני
מחכה בקוצר רוח למייל שלך, אתה יכול לטרוח ביותר מכמה שורות.
והדבר השני הוא שעוד לא ענית למייל שלי."
"סליחה, סליחה באמת מעומק לבי, סליחה, עוד לא ראיתי את המייל
שלי ואני מבטיח שאני אשתפר במענה מעכשיו, אז זה עונה על 2
הכעסים שלך או עוד משהו?"
"לא, זה מכסה את זה. היית עסוק?"
"כן, די היו לי יומיים עמוסים עם אנדרו ומתיו, או איך שהם
נקראים אנדי ומאט, אבל זה הצליח, שניהם יבואו ב-26. דרך אגב
מאט זכר אותך ואת התמונה."
"אדם אל. עוד לא."
"אל מה?"
"אל תנבור בעבר. אני מוכנה להקשיב למה שעובר עלייך ואני מוכנה
לדבר על העתיד אבל לא על העבר."
"מותק, מה שעובר עליי זה כולל את העבר, איך אני אספר לך מה אני
עושה בחיי אם אסור לי לדבר על מה שאני אשכרה עושה."
"אז תספר לי רק מה שלא כולל את העבר שלי. לדוגמא, היו לי
יומיים עמוסים, הייתי צריך לתפוס אנשים ולעשות קצת עבודת שכנוע
,אבל הכול הסתדר לטובה, ועכשיו אני נוסע למונטנה. הנה דוגמא
לכל מה שסיפרת לי מקודם ועוד מה שאתה מתכנן רק מבלי להזכיר
שמות או זכרונות מהעבר ומבלי לדבר על הפגישה."
"זה באמת מה שאת מעדיפה שאני אגיד למרות שאת יודעת מה אני
עושה?"
"כן, כמו כל זוג נורמאלי אתה מספר לי מה עבר עלייך בעבודה ואני
מספרת לך, מבלי שזה ישפיע על החיים שלנו, תפריד בינינו לבין
החקירה."
"אני לא יכול לעשות את זה, את חלק מהחקירה שלי, וזה שאת לא
מוכנה אפילו לשמוע או לדבר על העניין אז את רק בורחת שוב,
וקבענו שתנסי להיפתח קצת יותר. לעומת זאת, זה נראה כאילו את
ננעלת עוד יותר מקודם."
"אדם, הבטחת לי שבעניין הזה לא תלחץ עליי, שתקבל אותי ועכשיו
זה."
"כן, וגם את הבטחת שתיפתחי."
"הבטחתי שאני אנסה ואני מנסה, יש דברים שאני עוד לא מוכנה
אליהם ואני אומרת לך להפסיק בהם. פשוט תקבל את זה, זו מי שאני
וידעת את זה."
"טוב, בסדר, אין בעיה, חמודה. קוראים לי למטוס, ביי."
"אדם. אתה כועס?"
"לא יעזור אם אני אומר כן, נכון? אבל לא, אני לא כועס, אני
אקרא מיילים בדרך ואשקיע זמן בכתיבה שלהם, מבטיח. נשיקות."
"ביי."
הרגשתי רע, זה היה הויכוח הראשון שלנו וזה היה בנושא שאני לא
הייתי אמור לגעת בו, אבל רציתי שהיא תיפתח קצת יותר אל המשפחה
שלה. אני חייב שהיא תבוא גם כן, ואם היא בכלל לא מוכנה לשמוע
עליהם אז היא לא ממש נפתחת לכיוונם. עוד יותר הרגשתי, בנימה
האישית, שדי פספסתי. קבענו בדיוק איזה מידע אני אחלוק וחרגתי
מזה. היא נפתחה אליי יותר משאני, ואני זה שאמור מעין "להדריך"
אותה בזה. החלטתי שאני חייב לכפר על זה אז פתחתי את המחשב
וקראתי את המייל שלה, זה שהיא שלחה לפני שעצבנתי אותה.
"אדם היקר,
אוקיי, אז ככה, בגלל ההעדפה המוחלטת על נושא המוזיקה כנושא
שיחה העיקרי ובנייטרלי שלנו, אז אני מסכימה, סלין ושאנייה,
שתיהן מדהימות אבל גם אני מעדיפה את שאנייה. לא יודעת למה, היא
מרגשת אותי ומצליחה להראות פתיחות ורגישות בשירה שלה, רואים
שזה נעשה בלב מלא, או אולי אני מזדהה עם השירה שלה, עם הרגש
שהיא מעבירה, כי גם לה לא היו חיים קלים וגם היא איבדה את
ההורים שלה וגם לה יש אחים קטנים שהיא מרגישה אחריות כלפיהם,
אמרו לי לפעמים שמזדהים עם אנשים שיש לך קווי דמיון אתם, ואם
הם מצליחים להשפיע עליך לטובה זה ניצחון אנושי. זו מעין הדרך
של האנושות לעזור לעצמה להתרפא. לא יודעת, אני מקווה תמיד שאני
אוכל לשיר כמוה, שאני אוכל לחשוף ככה רגישות ופתיחות בשירה
שלי. אני לא מצליחה בזה כרגע. שאלת אותי פעם למה לא עשיתי דיסק
וזו הסיבה העיקרית. השירה שלי נורא קבועה, אני שרה את המילים,
לא חושפת את הלב והרגש שלי בכל תו. אני נורא פרפקציוניסטית,
וגם אם לכל העולם השיר נשמע מושלם, אני יודעת שאני מסוגלת
ליותר, אז אני במצב הזה כרגע. לעולם לא אהיה מרוצה מעבודה שלי,
אז אני מעדיפה שלא לפרסם אותה. אני מניחה שמה שיעזור לי להשתפר
זה שאני ארגיש שלמה בחיים שלי, שאסכים להיפתח ברגשותיי, אז זה
ייראה שאני אשיר מהלב, זה יראה מה שאני מרגישה. האמת, אני
מרגישה שאתה עוזר לי בזה, אתה סבלני לגביי (ברוב הפעמים) ומקבל
את ההגבלות הרגשיות שלי (בייחוד שלרוב זה משפיע על נושאי
השיחה), כמו נושאי המיילים שלנו (מוזיקה ונוף ולא ממש אמת
חיים). דרך אגב, ממש קלעת בתיאור הסתיו, אני מתה על רומנטיקה
שמאלצית רגשנית שכזו (למרות שאני לא מראה את זה ולרוב בכלל
מסתירה את זה, אבל בפנים אני ממש פראיירית לדברים האלו), הצלחת
לעורר בי רצון לבקר שם פעם, בייחוד איתך. ומי יודע, אולי במקום
הדון חואן שאתה מתיימר להיות אתה בעצם רומנטיקן ללא תקנה.
חיבוקים ונשיקות, מתגעגעת, רייצ'ל."
הייתי המום עם פה פתוח כשסיימתי לקרוא את המייל הזה. היא הייתה
כל כך פתוחה לגבי מה שהיא חושבת, לגבי מה שהיא מרגישה ולגבינו.
והרגשתי עוד יותר רע בגלל הויכוח. היא כן זיהתה שזה מזיק לנו
ועדיין העריכה את הסבלנות שלי בזה. מיד כתבתי לה תשובה ישר
מהלב, שכללה בדיוק את מה שהרגשתי.
"רייצ'ל יקרתי,
אני ממש מצטער על הויכוח שלנו, ושלחצתי עלייך. את צודקת,
הבטחתי ואני אקיים, אני לא אדבר על זה יותר, ממש נדהמתי מהמייל
האחרון שלך הוא היה כל כך כנה ומלא פגיעות. ואני מאושר שאת
סומכת עליי, אני מצרף תמונות של הנוף ואני מסמן לעצמי במפה
תחנות בטיול שאני עומד לקחת אותך אליו. זה הרבה יותר יפה
כשחווים אותו מאשר כשרק רואים אותו. ולגבי הרומנטיקן, אז
מהשנייה הראשונה שראיתי אותך אני כבר לא דון חואן, אני
רומנטיקן ללא תקנה שהתאהב בך ממבט ראשון, זה אולי נשמע קיטשי
ואני יודע שאף פעם לא האמנתי בזה אבל זה נכון. אני מתגעגע אליך
וחושב עלייך המון, על הנשיקה שלנו, על הריח המדהים שתמיד אפף
אותך, לפיסת שיער שתמיד קפצה לך לפני המצח והבליטה את העיניים
והמבט המהפנט שלך, כזה שמושך אותך כמו פרפר לאש. תמיד יכולתי
לעבוד בלב שלם ולהתרכז כי כלום לא היה לי יותר חשוב מהעבודה,
ועכשיו את נמצאת תמיד בכל מחשבה, בכל תמונה, בכל מעשה. אני
חושב עלייך בכל רגע ער, תמיד שם באחורי הראש, וכל רגע ישן שלי
מלווה בחלומות עלייך. אני מתגעגע אלייך המון ושולח לך הרבה
חיבוקים ונשיקות. באהבה, אדם."
נעצרתי קצת לפני ה"שלח". הייתי מרוצה מהתשובה שלי ולמרות שלא
התכוונתי במחשבה תחילה לחתום באהבה, זה מה שהרגשתי וזה מה שיצא
שכתבתי, אבל לא רציתי להבהיל אותה. עדיין שלחתי, כי זה מה
שהרגשתי, רציתי שהיא תדע את זה. אח"כ נשענתי על החלון, מביט על
הארץ הרחוקה ושוקע בתרדמה. ישנתי כמו תינוק עד מונטנה וחלמתי
על אשת חיי.