המסך המהבהב
המסרטן
המלוכלך
של המחשב שלי
נשאר קורן גם בתופת
כולו רדיואקטיביות מפגרת
כאילו לא נפל דבר בישראל

המקלדת
גם בעתות מצוקה
של שפיכת קפה וזרע
לא מפסיקה לתקתק
מקסימום עושה דאבל ספייס
או משביתה איזו אות
אבל מעולם לא עוצרת אל מול היגון
וצועקת: לא עוד!

העכבר, כמו כסיל
מתהדר באינפרא-אדום מהתחת שלי
ממשיך להאיר גם כשהכול חשוך
מתגולל כל זמן שמגוללים בו
נמשך כל זמן שמושכים בו
מחובר בחבל אלקטרוני קשיח
אל מקור חיים בלתי נדלה
שלא דועך ולא דוהה
למרות שהדעת מחייבת שכן

שהרי הכול בסוף חייב למות
(גם אני, גם אני)
לא יכול להיות שדברים ימשיכו כמות שהם לעולם
והנה, פה יצר לו האדם
התרסה נגד החיים
עם תוכנות שמירה וגיבויים
ואלף חוטים שמגוננים
מפני כל חולי ורעה
אפילו והגם ולמרות ובגלל
שההיגיון מחייב אחרת

וכשאני מתבונן על הקור הטכנולוגי שצימח לו פרא
אני לא יכול שלא לרצות גם בסתר לבי
להיות מן מחשב
ניצב דום ושלו
שכל היום רק חושב ומחשב
אבל לא מרגיש ולו בדל
של חיים ושל כאב
(אני חושב)