"מה שלומך?"
הפניתי את מבטי לעבר הדלת, משם הגיע קולו של הדובר.
"שלומי בסדר, ואתה?" השבתי בשאלה משלי.
"אני עומד כאן כבר כמה דקות, מתלבט אם אני צריך לדחוף את האף
שלי ולשאול אותך למה את נראית כל כך אומללה היום", החיוך שלו
היה נחמד, מבוייש משהו.
אבל הוא כנראה הכיר בערך הקסם של חיוכו.
"ומה החלטת?" ניסיתי להרוויח זמן. לא הייתי בטוחה שאני רוצה
לענות, או מה אני רוצה לענות.
"אכלת צהריים?" שאל, מתעלם משאלתי.
"אה... כן", למרות שלא רק שלא אכלתי כלום מהבוקר, לא יכולתי
להכניס כלום לפה, עם תחושת המחנק הכללית שהיתה לי.
"אז אני אלך לאכול, ואני אחשוב על זה", והלך.

חיבבתי אותו. בעצם יותר מזה. כבר בפעם הראשונה שנפגשנו
בהתכנסות של איזה יום עיון מטעם העבודה, הרגשתי את החוטים
הבלתי נראים שמחברים בינינו. הוא כבר ישב עם כוס קפה וקרואסון
ואני ניגשתי לשולחן שעוד אנשים ישבו סביבו ובירכתי את כולם
בבוקר טוב כללי. התעכבתי לרגע מול פניו בסבב המבטים שעשיתי,
ודני הבוס שלי, שאל: "את מכירה את רוני?" והניד לעומתו עם
הראש. אמרתי שלא, ורוני אמר: "זה לא בסדר שמחביאים ממני אנשים
חדשים", ודני ערך בינינו הכרות רשמית.
הפעם הבאה שנפגשנו היתה מספר שבועות אחר כך, במשרד של דני.
דיברנו על כל מיני תוכניות לשנה הקרובה ורוני נכנס. לבושתי
שכחתי לשניה את שמו, והוא כמו חש בכך אמר: "את לא זוכרת אותי".
עניתי: "ודאי שזוכרת". ודני הציל אותי ואמר:"רוני, תפסיק עם
השטויות שלך", או משהו בסגנון, רומז כנראה לרוני לא לפלרטט
איתי.
אבל זה לא עזר. לא לרוני ולא לי. הוא היה אחד העובדים הבכירים
במשרד שייעץ לנו בכל נושאי הארגון מחדש. "התייעלות" כמו שקראו
לזה אצלינו. בכל פעם שהגיע לפגישה, היה עובר ליד משרדי ומברך
אותי בבוקר טוב או צהריים טובים מה שהתאים לשעה. מדי פעם היה
מתקשר ושואל אותי שאלה. לפעמים נאלצתי להודות שהנושא אינו
בתחום טיפולי, אבל המשכנו לפטפט.
ידעתי שהוא נשוי. ידעתי שאין לי שום כוונה לנהל רומן עם גבר
נשוי וידעתי שהוא מהלך עלי קסם.

המשכתי לעבוד, יודעת שלשקוע בעבודה זה הפתרון הכי טוב בשבילי
כרגע. להתנתק מהבעיות שמחכות לי בבית. לשכוח את אופיר ואת
הכמיהה הבלתי מסופקת אליו. לעבוד. רוני נכנס אחרי כמחצית השעה
והתיישב בכסא מולי.
"אכלת בכלל?" שאל.
"לא ממש", עניתי.
"תיארתי לעצמי. איך שאת נראית היום, בטח לא הכנסת פירור לפה".
"לא ידעתי שאתה דואג לי".
"הנה את רואה שבאתי. את רוצה לאכול בכל זאת? נשאר עוד משהו
בחדר האוכל. אולי תרדי".
הנדתי את ראשי לשלילה, "לא רעבה".
"ומה זה הסימן הכחול על הצואר שלך?"
"חשבתי ששמתי מספיק מייק-אפ. קיוויתי שלא רואים". נגעתי
בצווארי, כאילו להסתיר את המקום, נזכרת כיצד הוא נוצר, יומיים
קודם לכן.
"רואים, רואים, אז למה את נראית ככה?"
"כי לא יהיו יותר", המבט שלו נשאר שואל ואני המשכתי, "סימנים,
אני מתכוונת, ממנו".
"למה?"
"די, אני לא רוצה לדבר על זה יותר". הרגשתי שהוא מושך אותי
בלשוני ומצליח. לא רציתי לדבר על אופיר. בטח שלא עם רוני.
"לא חייבים לדבר על מה שאת לא רוצה", חייך שוב את חיוכו
השובה.
"אז על מה נדבר?" הקשיתי.
"את יכולה להסביר לי על התוכניות החדשות, לא כל כך הבנתי את
המייל האחרון ששלחת", והוא רכן לעברי, מושיט את ידו למסך המחשב
ומכוון אותו כך שיופנה אליו, "אני רוצה להבין הכל ואני מצפה
להדרכה אישית וצמודה ממך".
"הדרכה אישית וצמודה", חזרתי אחריו, מחייכת.
"אני גם רוצה שתבואי אלינו למשרד. לפעמים יותר נוח לדון
בנושאים האלה באווירה יותר נייטרלית".
"אין בעיה", עניתי "אבל אפשר להתחיל מכאן".
התחלתי לעבור על התוכניות החדשות, מדלגת בין מסכים, לא עוצרת
אלא אם כן ביקש, ומצביעה על כל מיני נקודות שחשבתי שמעניינות
מישהו עם ראייה רחבה יותר.
אחרי כמחצית השעה, לקחתי אוויר. "זהו פחות או יותר".
"טוב, אז בואי נסכם מתי את באה".
פתחתי את היומן שלי, וקבענו לשבוע הבא.

לא ממש ידעתי למה לצפות, אבל היה נחמד לשנות את האווירה ליום
אחד. הגעתי קצת יותר מוקדם ממה שקבענו וזה איפשר לי לפגוש
אנשים מוכרים בסביבתם הטבעית, וגם כאלה שדיברתי איתם רק בטלפון
והיה מעניין לראות את פניהם. הכל היה נינוח, לא הלחץ הרגיל
במשרד שלי. את רוב הדברים שעלו בישיבה אפשר היה לפתור בטלפון
אבל הרגשתי שהוא רצה להביא אותי אליו. היו גלים באוויר שזרמו
ממנו אלי ובחזרה. שום דבר לא נאמר למעט ענייני עבודה. הכל היה
רק תחושה, אבל הרגשתי שאת המתח בינינו אפשר לחתוך בסכין.
כשיצאתי, הרגשתי שהיה עוצר אותי אילו רק יכול היה.

מספר ימים לאחר מכן, נכנסתי למשרדו של המנכ"ל, והופתעתי לראות
את רוני מפנה אלי את פניו בחיוך.
בלי להגיד לי 'בוקר טוב, אני כאן', חשבתי לעצמי.
"אתה עסוק, אני אבוא אחר כך", אמרתי, והמנכ"ל ענה, "לא,
תישארי, רוני כבר הולך". הוא יצא ואני טיפלתי בעניינים לשמם
באתי וחזרתי למשרדי. מצאתי אותו שם יושב בגבו לדלת, מחכה לי.
התיישבתי והבטתי בו במבט שואל.
"מה עם החבר שלך?"
"נפרדנו", עניתי לקונית. לא ממש נפרדנו עדיין, אופיר ואני, אבל
ידעתי שזה הסוף. ההתחמקויות שלו, אני אחזור אליך. שיחת 'זה לא
את זה אני' עמדה בפתח.
"את יודעת שבקלות אפשר להתאהב בך?"
לא עניתי.
"תראי, אני צריך לשקול בזהירות את מה שאני הולך להגיד עכשיו,
כי יש אפשרות שתגידי לי לצאת מהחדר ולא לחזור לכאן יותר, ולא
הייתי רוצה שזה יקרה. מצד שני את גם יכולה להתלונן עלי וגם זה
לא ממש מתאים לי".
עדיין שתקתי, אבל חיוך התגנב לו בזווית הפה. לא עומדת בפני
פלירטוטים.
לא עומדת בפני הפלירטוטים שלו.
"אם נצא מנקודת הנחה שבעוד שנתיים ושמונה חודשים יקרה בינינו
משהו, אז בתור מקדמה היית סוגרת עכשיו את הדלת ומנשקת אותי?"
"לא".
"למה לא?"
"נראה לך שאפשר לסגור דלתות במקום הזה?"
"אז, עכשיו אני אחכה שנתיים ושמונה חודשים?"
לא עניתי. תקום ותסגור את הדלת, חשבתי לעצמי, ותנשק אותי, בלי
לדבר כל כך הרבה.
"אני רוצה שנעשה ישיבה נוספת אצלינו. יש עוד כמה דברים חשובים
שלא דנו בהם".
פתחתי את היומן, וקבענו. הלך.

יום קודם התקשר אלי. "את באה מחר?"
"כן".
"אני מחכה לך".
הרגשתי צורך שמשהו יקרה. אופיר נפרד ממני סופית ואני הרגשתי
צורך בעידוד שאני עדיין בעלת ערך, גם אם זה משהו זמני כמו רומן
מזדמן עם גבר נשוי.
אחרי הישיבה הוא ביקש שאבוא למשרד שלו. השעה כבר היתה שלוש.
"בדרך כלל בשעה כזאת, לכולם נופל העט והם בדרך הביתה. אין לי
מושג מה החריצות שנפלה על כולם היום", אמר בטון מתנצל מעט.
"אולי אם אני אלך, גם הם יילכו", חייכתי בתמימות מעושה.
"את לא זזה מכאן", הוא הניח את כף ידו על ידי.
"אתה לא דואג שמישהו יראה?"
"את יכולה לבוא שניה לכאן ולהסביר לי יותר מקרוב, אני לא כל כך
הבנתי".
קמתי ונעמדתי לצד הכסא שלו. הוא נגע ברגלי קלות, מרפרף
וצמרמורת נעימה עברה לי בגוף.
הנחתי את ידי על מסעד הכסא והצבעתי לעבר המסך מסבירה:
"הנוסחאות האלה עובדות אבל אתה צריך להכיר את התוכנה טוב
יותר". ידו המשיכה ללטף את ירכי מטפסת למעלה.
המזכירה שלו נכנסה לחדר והוא אחז בי בחזקה כמזהיר אותי לא
לזוז. "אני הולכת ביי", אמרה.
התרחקתי ממנו וחזרתי לעברו השני של השולחן.
"תכף כולם יילכו", אמר.
"תכף גם אני".
לבי עדיין הלם בחוזקה. מהריגוש, מהפחד, מההרפתקה.
פתאום לא הייתי בטוחה. ריגוש, הרפתקה, ומה אחר כך? ואם אתאהב?
ואם הוא? ואם לא.
כולם הלכו לדרכם והשתרר פתאום שקט.
"אני צריכה ללכת", קמתי.
הוא ניגש אלי, אחז בסנטרי בכף ידו ומשך אותי אליו.
לא יכולתי להתנגד.
כל התסכולים של השבוע האחרון, כל הריגושים, המחשבות, השאלות.
הכל פרץ לנשיקה הזאת. יותר משהוא נישק אותי אני נישקתי אותו.
בפראות, בעוצמה שלא ידעתי מאיפה באה. שפתיי שאבו את שפתיו
ולשונו. הוא הצמיד אותי לקיר וידיו מעכו את גופי, נכנסות מתחת
לחולצה, מתחת לחצאית, חודרות לכל מקום בגוף שרק אפשר, בלי
ששפתותינו ייפרדו.
הוא לקח את ידי והניח אותה על מפתח מכנסיו, נותן לי לחוש את
זקפתו.
התנתקתי באחת, דוחפת אותו ממני.
"מה קרה?" ראיתי שהוא לא מבין.
"לא במשרד, לא פה", אמרתי.
"אבל..."
"אני יודעת שאתה נשוי, אני יודעת שזה מסובך, אבל אני לא
מזדיינת במשרד, לא שלי ולא שלך. תחשוב על פתרון. אני בטוחה
שתצליח, ואני הולכת".
"אני אלווה אותך".
במעלית נצמד אלי שוב, ואני דחקתי את גופי כלפיו ולחשתי:
"הגענו", יחד עם הצלצול המתריע במעלית.

בדרך חזרה הרהרתי בכל מה שיכול היה לקרות ובמה שלא. אופיר תפס
עדיין חלק נכבד ממחשבותי. הייתי חייבת לעשות משהו כדי לא לשקוע
ברחמים עצמיים ובאומללות הפרידה. הצלצול הסלולרי הדהד בתוך
האוטו הסגור ואני עניתי בהיסח הדעת, לא לגמרי מוכנה למה
ששמעתי: "מחר אני אתקשר ואגיד לך איפה לחכות לי ומתי".
התעלמתי מכל איתותי האזהרה בראשי. הצורך בחיזוקים והרצון להיות
נאהבת גבר על הכל. "בסדר", עניתי.
"סעי בזהירות", אמר.
"ביי", ניתקתי. לא רציתי לדבר איתו יותר.
ידעתי בדיוק מה הולך לקרות כאילו כתבתי את התסריט.
הוא יתקשר ואנחנו ניפגש. ואחר כך ניפגש עוד פעם. ואולי שוב מדי
פעם. והוא יתקשר לשאול לשלומי, ומה עם התוכנית החדשה. והוא
יבוא מדי פעם לישיבות, ויעבור במשרד שלי ויגיד לי בוקר טוב, או
צהריים טובים, מה שיתאים לשעה. הוא יחייך אלי את החיוך המקסים
שלו, זה שמשך אותי אליו מלכתחילה, ואני ארגיש ריקה.
הירח עלה והאיר את גלי הים שרחשו מימיני. פנסי מכוניות טסו על
הכביש משמאלי.
הייתי לבד. הרגשתי את הדמעות שהחלו לזלוג על לחיי. פתאום
נזכרתי בשיחת הטלפון שניהלתי עם איתן יום קודם לכן. הוא הזכיר
לי את הסרט שראינו יחד, על ילד חכם שמקיף את עצמו באנשים
ואהבה. "צריך גיבוי", ככה הוא קרא לזה, הילד, "אסור לך אף פעם
להישאר לבד לגמרי".
התקשרתי לאיתן, "אני צריכה גיבוי, בוא לשתות אתי קפה".
קבענו.


05.03.05