"את רוב הכסף שלי הוצאתי על נשים, אלכוהול והימורים - את השאר
ביזבזתי" (ג'ורג' בסט)

שיבה טרם עת היא אחד הדברים העצובים ביותר. האדם חי את שנותיו
היפות ביותר, אך עם זאת, עם כל בוקר, קצת אחרי הקפה המתדלק
והסיגריה השונקת, כשהוא מביט במראה מנצנצות למולו השערות
הכסופות ומזכירות שמשהו בחזותו החיצונית מונע את משיכת המכחול
האחרונה שתהפוך את הציור ליצירת אומנות מוכרת ומושלמת. כך היה
באותו בוקר שהתכסה באפרוריותם המדכאת של העננים. האוויר היה
מחניק למרות הצינה שאחזה בכל פינה, ואני ניסיתי להימלט מהכבלים
שקיבעו אותי למציאות העכורה בכל כוחם, מונעים ממני לפרוש כנף
ולגדול.
הבוקר סימן את תחילתו של יום מפרך, כזה שבכדי לעבור אותו אני
זקוק לשאיפות הולכות ותכופות ממשאף בלתי נראה רק בכדי להגיע
לשעות הערב. הסיגריה השאירה בפה טעם לוואי מדכדך יותר מתמיד,
הקפה היה חזק יתר על המידה והסוכר לא הספיק בכדי להפוך את המר
למעורר, ודבר המאפה הקטן, שהיה תמיד שכיית החמדה של הבוקר שלי,
היה דביק וחסר טעם. כל עסקת החבילה הזאת עלתה לי בסביבות ה-5
דולר, והתעניתי במחשבה אילו דברים פרודוקטיביים היה ניתן לעשות
עם הכסף. על שיש המטבח הושאר פתק עליו נכתב ''שיהיה לך יום
מקסים, אחזור בערב'', ובאותו רגע ידעתי שאיאלץ להתמודד עם הכל
לבד, היא כבר לא תהיה כאן בשעות הקרובות, לתת מכתפה המחבקת
והאוהבת, ואני אדון לעצמי, מפחד מכל המתירנות הכרוכה בכך.
ניגשתי לשעון הקיר והזזתי את מחוגיו שעה אחת קדימה והצטערתי
שעכשיו לא שעון חורף, ועל הדברים הרעים שנעשו בשעה האחרונה אי
אפשר לכפר בהזזת השעון שעה אחת אחורה ולהתחיל הכל מחדש.
תמיד בשעות הבוקר אני סובל מאמנזיה, אני מתקשה לזכור אילו
דברים עומדים על הפרק, מה היה עליי לעשות אתמול וחוסר הידיעה
והביטחון תמיד מפחידים אותי ומערערים את היציבות הנפשית.
הפסיכולוג שלי אומר שזה נובע מחוסר שלמות עם עצמי ומחשש תמידי
מתגובות הסביבה, ואני משאיר לו 80 דולר ל-50 דקות ונשאר עם
עצמי, חשוף, מודע לבעיות, אך לא לפתרונות.

אני שונא מראות. אני אף פעם לא מרגיש צורך להתבונן בעצמי כשאני
מאושר, אך כשאני עצוב ונתקל במראה, אני תמיד מתעכב, גם אם זמני
קצוב ואני בדרכי למקום אחר. הבחינה המדוקדקת לפרטי פרטים, כמו
בצלחת פטרי עמוסת בקטריות של מדען מטורף, חושפת בפניי, טפח אחר
טפח, את הקיום הבעייתי. הפסיכולוג שלי אומר שזה משהו שקשור
לטראומת ילדות מהקרקס ומאולם המראות, ואני באמת זוכר שנתקלתי
פעם באחד מקירות הזכוכית כשניסיתי לגשש את דרכי החוצה מהמקום
הנוראי שהראה לי כיצד היה נראה העולם לו הגנטיקה הייתה מאפשרת
את השכפול האנושי. אני לא ממש יכול להסביר איך נתקלתי בעצמי,
הרי אין דבר יותר פרדוקסלי מלנסות להתקרב אל בבואתך ברגעים בהם
אתה סולד מעצמך יותר מכל דבר אחר, אבל נגמרו 50 הדקות, השארתי
80 דולר ויצאתי החוצה, לעשן.
הפחד מפני ג'וקים מטריף אותי. אני חושב שהיחס בין גודל
האובייקט לבין ההוצאה הכספית במקרה הזה הוא הגדול ביותר
שהכרתי; בזבוז משווע. עם כל הופעת יצור בעל מחושים בבית הזמנתי
מדביר, הוא הגיע, הוציא אותי מהבית ליומיים, פיזר קצת אבקה
רעילה רק כדי להחזיר אותי כעבור יומיים למציאות של שמרים -
מספר הג'וקים גדל פי 2.

השעה כבר 16:00 והיא עדיין לא חזרה. אני מת מרעב אבל מתעצל
לקום אל הטלפון ולהזמין פיצה, מחכה שתחזור, תכין חביתה פשוטה,
תחסוך לי 10 דולר ותוציא מהכיס את המשכורת היומית. היא עובדת
קשה, מתענה, והכל בשבילי. היא כמו קשת בענן שמתקיימת באופן לא
מוסבר דווקא מהמציאות העכורה של הסערה. הפסיכולוג אומר שהיא
מסוג האנשים שזקוקים לקשר עם בני אדם לא מוצלחים בכדי לחזק
בתוכם עצמם את הידיעה כי הם מתעלים על אחרים. זה נראה לי
בולשיט והרגשתי שהוא עובד עליי, אבל הוא אמר שהפגישה הסתיימה,
השארתי 80 דולר ואמרתי שלום מאולץ.
בשעה 20:00 בערב הבטן הלכה והתקרבה אל חוליות הגב בצורה
מדאיגה. הרגשתי איך אני מצטמק כמו בסיפור של בוקובסקי ועוד רגע
אהפוך לויברטור בגודל 6 אינץ'. היא עדיין לא מגיעה ואני מזמין
פיצה, מקלל את העיכובים הלא צפויים שלה ומבטיח לעצמי שמחר
ב"בטים" אני אחזיר את ההשקעה.

בשעה 21:00 נשמעו דפיקות בדלת. אולי זה השליח בא לבשר לי שאני
הקונה ה-10,000 ולכן אני מקבל את הכסף חזרה. אדם עם מדים והבעה
מבשרת רעות התייצב וניסה לברור את המילים. ''לא רוצה לא תעלול
ולא ממתק'', אמרתי לו וניסיתי לסגור את הדלת. הוא החזיק בה
בכוח בעודה מנסה להסגר, ושאל אם אני מי שאני. ''לצערי'', השבתי
ואמרתי שאני צריך לזוז. שיקרתי. ''אני מצטער לבשר לך שג'ני
נהרגה היום בתאונת דרכים", הוא אמר, הוריד את הכובע והחזיק
אותו סמוך על ביטנו במחווה של השתתפות בצער. סגרתי את הדלת
והתקשרתי לחבר, סניטר בבית החולים. ידעתי שהיום הזה ייגמר לא
טוב. ''כמה זה עולה היום קבורה?'' ביררתי, והוא ענה, מנומנם
מרעשי הרקע של בליסת האוכל בלוע, שדבר כזה אמור לעלות היום
למעלה מ-300 דולר, בהנחה ורוצים משהו מינימאלי. 300 דולר?!
צעקתי. עם הכסף הזה שתישאר בבית חולים, התרתחתי וסגרתי מיד את
הטלפון. זה יותר משלוש פגישות אצל פסיכולוג. בסך הכל זונה.