לבדידות יש קצב של שירי יום הזיכרון.
לבדידות יש קצב של דגל בחצי התורן, מלא לאות.
ביום הזיכרון תמיד הבדידות שלנו צופרת חזק יותר מתמיד.
לבדידות יש דקת חסד קטנה, זו הדקה שבה אתה מבין שיותר לבד מזה
לא תוכל להיות לעולם.
בבדידות, הדו שיח הפנימי, החרישי שלך עם עצמך הוא כל כך
אינטנסיבי שאין יותר רועש מזה.
ואחרי הכל מה?
ואחרי שאהבת ואחרי שנפלת, מה?
כשאתה בודד אתה תמיד תופתע מכל צלצול טלפון כאילו היה עליה
גדולה ומתוחה לפני הירידה הגדולה ברכבת בלונה-פארק.
ואז יש תפילה ויש ארון מלא נחמות.
אף אחד לא חושב עליי.
אף אחד לא מוצא בי נחמה.
יש לי חיוך זוהר ויד מזמינה.
ביום הזיכרון יש יותר מדי שקט.
היום לא עשיתי כלום, יום לא פרודוקטיבי, פשוט היה לי יותר מדי
רעש מסביב, רעש של בשר שהולם כנגד בשר אחר, רעש של מחשבות.
שכבתי במיטה.
גם המולת היום שבחוץ שכבה איתי.