מריונטה היא סוג של קלישאה. קלישאה מטומטמת. בובה קטנה שתלוייה
על חוטים שקופים, שנעה לפי רצון, לפי דרישה. קלישאה, מטאפורה
משומשת. גרב ניילון עדינה, משועממת, ממולאת בספוג. רק מחכה
שמישהו יבוא ויציל אותה, יבוא וישחק איתה, אולי אפילו יקרא לה
בשם, בר מריונטה, ויניע אותה כמו בובת תאטרון. כמו עשב בר.
כמו מריונטה.
בר מריונטה יודעת לרקוד הכי יפה, ולהסתובב ולשיר ממש כמו
שצריך. היא מביטה בך בעיניים הכחולות האלה שתפורות לה בדיוק
באמצע הפרצוף, כמעט מסתירות את החיוך הזה שתמיד מודבק. היא
תמיד מחייכת, בר מריונטה, תמיד מחפשת שעשוע ועיניין. תמיד צדה
בעיניה את העוברים ושבים, ומשכנעת אותם להתקרב. משכנעת אותם
לגעת. מעליה מצויירים תמידית שמש ושלושה כוכבים, כמו קלישאה
מטומטמת. אבל בר מריונטה לא מסתכלת למעלה. היא גם לא מסתכל
קדימה. רק לצדדים. בר רק מחכה שמישהו יבוא ויזיז את החוטים
הנכונים... יגע ויניע את גופה הרך, כדי שתוכל להציג לכבודו את
ההצגה שלה, לגרות אותו, לספק אותו. כדי שתוכל לצלול איתו
למעמקים שיציפו את עינייה הכחולות, ויספיגו את חיוכה הרטוב.
לצלול איתו,  כדי שתמיד אחר כך הוא יגלה שהיא לא יותר מסתם
בובת סמרטוטים,  ופשוט ימאס לו. כדי שאחר כך הוא תמיד יותיר את
בר לבדה לייבוש על המרפסת, תחת קרניהן החמימות של שמש ושלושה
כוכבים, נטושה וסחוטה היטב. כמו מריונטה. כמו קלישאה. כמו
מטומטמת.