"אני נוסעת לעיר עוד חמש דקות."
"יופי. תקני לי אהבה, יש בהיפר נטו."
"אי אפשר לקנות אהבה, טמבל!" היא ציחקקה.

זה לא שאי אפשר, זה פשוט לא כדאי. לא משתלם. קניתי פעם אהבה,
מודל 84'. אמרו לי - אתה לא תתאכזב. השקעתי בה הכל, כל מה שהיה
לי. שברתי בשבילה את החזיר עם כל החסכונות שהיו לי - שילמתי עד
השקל האחרון. ומה יצא לי מזה? כלום, חוץ מחור גדול בכיס.

ביום חמישי שעבר הלכתי לחפש שוב. משהו חדש, אמין. "הפעם",
הבטחתי לעצמי בדרך להיפר נטו, "אני הולך רק על אורגינל."
לא טיוואני ולא קוריאני. הפעם לא ימכרו לי לוקשים.
בדרך עוד הספקתי לעבור בבית של עוזי. עוזי הוא חבר ילדות שמזמן
ניתק בינינו הקשר. מדי פעם אני קופץ להגיד לו שלום, ככה בשביל
הנימוס. אבל מאז שהוא קנה תהילה - הוא כבר לא אותו עוזי.
שכח מאיפה הוא בא? אז שיזדיין. ועוד הוא מדבר איתי על לחסוך
ביחד ולקנות פרסום. שיילכו להזדיין - הוא והפרסום שלו.

ככה הגעתי להיפר נטו, עצבני על עוזי ומבולבל לגמרי. אבל ידעתי
מה אני מחפש.
ליד מחלקת הקפואים תפסה אותי ילדה יפה במדים ירוקים, שחוץ
מלהראות שהיא עובדת בהיפר נטו, גם הראו לה יופי את השדיים.
"אפשר לעזור?" היא שאלה בקול מתוק, "אולי אתה מחפש סנפרוסט?"
"לא", עניתי, "אני מחפש אהבה".

עברו כבר שלושה חודשים, והעסק עם מעיין, הבחורה מההיפר נטו,
עובד די טוב. אני ממש אוהב אותה. במיוחד את הקול המתוק שלה ואת
הפרצוף הממיס שהיא עושה לעיתים ממש נדירות.
אתמול שמעתי בטעות שיחה שלה ושל חברה שלה, מירב, שעובדת במחלקה
של הפסטרמות. היא אמרה שזאת הפעם האחרונה שהיא מקשיבה לעצות
שלה, ששבוע שעבר זה התחיל לעשות בעיות והיא ממש לא מרוצה.
"סתם, חרא של פירמה" היא מלמלה מתוך ייאוש. "עוד פעם עבדו
עליי".