ואם אודה עכשיו שטוב לי, הכל יתהפך.
בשניה שאעלה ולו חיוך קטן על שפתיים דקיקות אלו, יחתוך הגורל,
או המזל ,או אפילו ידי שלי בעצמן את האושר.
ואני ארגיש טוב באמת, והחלל בבטן יתמלא, וכאבי הראש יהפכו
לרעננות מתמשכת.
וברגע לא צפוי, הכל יתמוטט. הבטן תתמלא אוויר, הפטישים ימשיכו
להכות בראש, והבחילה תשוב למקומה.

ואם ארשה לעצמי לתת מנוח למחשבות, הכל יעלם.
מעולם לא זכיתי לראות גאון מאושר, ומעולם לא זכיתי לראות אדיוט
עצוב. המחשבות לוקחות אותי אל הפארנויה הידועה לשמצה, והשינה
מרפאת כל פצע, מלבד אלו החרוטים בלב.

אדם זקן ניגש אלי ולחץ לי את היד. "החכמה היא לדעת להצליח,
החכמה הגדולה יותר היא לדעת להכשל". לחצתי לו בחזרה, אך לא
האמנתי. לדעת להכשל אלו שתי מילים אשר יוצרות הרמוניה של
פרדוקס משותף. מי שיודע להכשל, סביר להניח שייתן לעצמו להכשל.
לא אני.

אם יש משהו שהבנתי לאחרונה הוא שפחדים ותקוות נושקים זה לזה,
כמעט כמו שני ישרים מתלכדים. מימוש התקוות גובל בפחד להפסידן.
ופחדנים, מסתבר, הם אלו שחיים הכי טוב, מבלי לממש את תקוותיהם,
כמו כל העולם הזה, הכל חסר הגיון לחלוטין.
אלו מצליחים ואלו נכשלים, אלו מנצחים, ואלו מפסידים. אלו
פחדנים מאושרים, ואלו אמיצים מדוכאים.  

ואני, עוד לא מצאתי את מקומי. החיפוש עצמו יש בו מן התקווה.
ובינתיים, רק מנסה להחזיק את הרגע, כאילו זהו הרגע הטוב האחרון
שלי.