היא נראתה כאילו בזה הרגע קרעתי את ליבה במו ידיי. עמדתי מולה
ודמעות מציפות את עיני.
"זה לא יכול להיות..." היא מלמלה, "אני לא מבינה... למה שתעשה
דבר איום ונורא שכזה?" היא הביטה בי בעיניה הגדולות.
"אני לא יודע", עניתי מופתע. אני באמת לא יודע איך יכולתי
לעשות את זה.
הבטתי בדודי, מבטו היה מושפל לנעליו והוא לא ידע מה לעשות עם
עצמו. הייתי מרביץ לו עכשיו לו יכולתי לזוז.
העולם היה אדום-כתום, צבעי השקיעה נראו קודרים מתמיד היום, יום
שבת, היום בו שברתי את הנפש שלה.

"יוני, אולי עדיף שנלך", דודי לחש לי על האוזן, "זה יעשה לך רק
רע".
הבטתי בו במבט מופתע. מי זה הבחור הזה שעומד מולי? מי זה הדודי
הזה שאני קורא לו החבר הכי טוב שלי? באותה שניה הייתי בטוח
שהוא השטן בהתגלמותו וכבר תכננתי איך אני חוזר בתשובה. תכננתי
והתחלתי לנסות להישבע איך אני לא אסע בשבת, ולא אראה טלוויזיה.
אפילו ראיתי את עצמי מניח תפילין כל בוקר.
התחלתי להרגיש טוב יותר, עד לרגע בו נחו עיני על הפרצוף האומלל
של הנערה הישובה לפני. אם רק יכולתי להחזיר את הזמן אחורה...

היא לא היתה יפה. הייתי מביט בה שעות. בחוסר השלמות הזה ששייך
רק לי. הייתי מלטף את שדיה, מעביר ידיי בין רגליה. הכל שלי.
היא מעולם לא אמרה לי לא. הייתי היחיד בפלוגה שלי שלא צריך
להתחנן לסקס כשהוא חוזר כל שבועיים.
תמיד היתה נעימה וריצתה אותי, רק בגלל זה נשארתי איתה כ"כ הרבה
זמן. שנתיים. לא היתה כמובן שום סיבה אחרת.
דודי, שהיה מחליף בחורות כל יומיים בערך, מעולם לא הבין מה אני
עושה איתה. "אתה לא חייב להתפשר בשביל זיון קבוע. מקסימום תביא
מידי פעם..." דודי האידיוט. הייתי צריך לראות את זה בא.

"יוני, אני מצטערת" היא התנצלה על הטעות שלי בפעם העשרים.
ישבנו בגן הציבורי שמול הבית שלי והבטנו בילדים שמשחקים. תמיד
אמרתי כמה שהם חמודים אבל היום הם נראו כמו מפלצות קטנות
ורעשניות.
ידעתי שזו אשמתי כי לא היו לנו קונדומים והיא לא הייתה על
גלולות ורציתי לזיין אותה בכל זאת.
הפעם היחידה שהיא אמרה לי לא, והכרחתי אותה. לא באלימות או
משהו, פשוט... ועכשיו היא בהריון. איזה אידיוט. לא ידעתי מה
לומר לה. רציתי להצטער איפשהו אבל העדפתי שהיא תתנצל במקום.
לא הבטתי בה וידעתי שהיא מרגישה רע בגלל זה. לא יכולתי להסתכל
לה בעיניים ולראות אותה מצטערת בכל ליבה על הטעות שלי.

"אז מה אתה הולך לעשות?" דודי שאל אותי אחרי הבירה השלישית.
לגמתי מהמשקה המר שאמור לגרום לי להרגיש טוב, ולא ידעתי מה
לומר.
"הלוואי שידעתי. כסף להפלה אין לי"הבטתי בו וחייכתי חיוך מריר,
"ואם ההורים שלה ידעו הם יהרגו את שנינו".
דודי צחק, כולנו הכרנו את ההורים שלה, הם היו משוגעים. מה גם
שהם היו בטוחים שהנסיכה שלהם עוד בתולה.
"מה? בהריון?", דודי חיקה את אמא שלה, "אבל היא בכלל בתולה!"
הוא חיקה גם את אביה.
"הלוואי שיכולתי להרוג את התינוק הזה..." סיננתי מתוך שכרות.
"זה אפשרי...", דודי חייך חיוך מרושע.

"עכשיו!" דודי סימן לי ושנינו קפצנו מאחד העצים. היא לא הבינה
מה קורה ונסתה להילחם בנו. דודי שהיה גדול ממני בראש גרר אותה
למגרש החניה של ביה"ס. הרגשתי כמו בסרט.
דודי הסווה את קולו וצעק לי "נו!", הכל קרה כל כך מהר, כל מה
שראיתי זה את הבטן שלה שכבר החלה להתעגל ושנאה עמוקה החלה
להציף אותי.
שנאתי את עצמי כל כך שהייתי חייב להכות משהו. נתתי לה אגרוף
מטורף בבטן. היא פלטה צעקה והתקפלה על הרצפה. אני לא יודע מה
קרה לי. הייתי המום.
דודי לחש לי משהו באוזן אבל לא יכולתי לזוז. הוא התחיל לבעוט
לה בבטן. הוא בעט בה שלוש פעמים, ומשך אותי איתו.

כשהיא התקשרה מביה"ח התחלתי לבכות. היא ניסתה להרגיע אותי
והבכי שלי רק גבר.
נסעתי אליה וראיתי אותה חבולה על המיטה, רועדת מפחד.
"לפחות לא צריך הפלה", היא לחשה כדי לעודד אותי וחיבקתי אותה.
כ"כ אהבתי אותה.

חזרתי לבסיס ולא יכולתי להפסיק לבכות. אחרי קצת התעללויות
וצעקות שלחו אותי למב"ס.
כשזה לא הצליח להרגיע אותי הזמינו ליווי ושלחו אותי לקב"ן,
חיכיתי שם חצי שעה, כשלידי יושבת מש"קית הת"ש שלי ומהצד השני
אחד הסמלים.
עדיין בכיתי והדיבור הרך של הת"שית רק עיצבן אותי. אחרי חצי
שעה לא יכולתי לשמוע אותה יותר. קמתי ונעמדתי מולה וצעקתי עליה
שתסתום כבר את הפה. אחד הקב"נים בדיוק חזר מהפסקת צהריים
והחליט להכניס אותי פנימה.
אחרי המון שאלות מפגרות הוא שאל מה הבעיה שלי. רציתי הביתה.

קיבלתי 3 גימלים ודודי היה ברגילה, אז אמרתי לו שאנחנו חייבים
לספר לה.
נפגשנו על הגג של הבית שלו, איפה שהיינו מעשנים בדרך כלל.
היא לא בכתה, רק מלמלה שזה לא יכול להיות. הדמעות זלגו על
הלחיים שלה בלי להפסיק.
לא ידעתי איך לשנות את זה, מה אני אמור לעשות?
היא מחתה את הדמעות והלכה לכיוון הקופסא שבה הסתרנו את החומר.
"דרור", קראתי, והיא הביטה בי במבט קר ואטום, אח"כ לקחה את מה
שנשאר מהחומר ושמה אותו בקופסא.
היא לקחה את הקופסא רצה למעקה פרשה את ידיה ועפה.

בעוד ציפור הלב שלי נופלת למותה, סינן דודי "כוס אמק עם החברה
שלך!" ורץ למעקה, "אני מקווה שלא יגנבו לנו את החומר!"