היה זה משה, החבר הראשון שלי, חייל מהנח"ל, שהעלה את הרעיון
שנשתמש בגן הילדים. על דעתי לא היה עולה רעיון כזה. לעתים
קורה, שרק זר יכול להאיר את האפשרויות הגלומות במציאות.
היססתי. אחרי כמה ימים  של  ניסיונות מזמוז בהולים בחדר הצריף
המטונף שבו הוא גר, חדר שהיה אפוף בסרחון גרביים ובאיום מתמיד
שאחד משלושת הדיירים הנוספים ייכנס לשם בכל  רגע, השתכנעתי.
בשעה ארבע וחצי נהגתי ללכת לצריף ולקרוא לו. היינו הולכים יחד
להורי, לאכול ארוחת ארבע של טוסטים חמימים, מרוחים במרגרינה
וריבת תות או לימון, מעשה ידיה של אימי. משה היה שואל את אבי
שאלות על המיפעל ועל תולדות הקיבוץ ואבי היה עונה לו באריכות.

אחר כך היינו הולכים מחובקים, וחומקים אל "גן גפן".
הגן היה מסודר וחשוך בשעת ערב מוקדמת זו.  היינו ניכנסים לחדר
"חצב", הרביעי שבסוף המיסדרון ואל המיטה הקרובה לדלת.
"למה דווקא כאן?" שאל משה בפעם הראשונה.
"זאת הייתה המיטה שלי. וכאן לידי ישן אורן וכאן אמיר וכאן
דינה".
"טוב, טוב, הבנתי!" קטע אותי משה, עסוק בלנשק את אוזני.
הייתי מתוחה. פחדתי שתיכנס אחת המטפלות ותגלה אותנו. חששתי
ממבט אי האמון והאכזבה שילווה את המשפט "את? לא הייתי מאמינה!"

עברו שלושה ימים שהותירו על צווארי סימנים. בטחון עצמי חדש אפף
אותי. נדמה היה לי שכולם יודעים. במהלך הימים הייתי הזויה,
משחזרת את הזמן שבילינו יחד.  כבר הפסקתי לחשוש מהמטפלות,
כששמענו פתאום את חריקת דלת הכניסה.
"ששש", קפאתי במקומי. נשמע קול טפיפת רגליים קלה ופתיחתה
וסגירתה של דלת חדר "סיתוונית" הסמוך.
שכבנו בחיבוק קפוא. לקח די הרבה זמן - אולי רבע שעה  - עד
ששמענו שוב את פתיחת דלת החדר, את טפיפת הרגליים הקטנות ואת
חריקת דלת הכניסה.
גם למחרת שמענו ילד נכנס, באותה הצורה ובאותה השעה.
בפעם השלישית, הלכתי להציץ.
עמדתי במיסדרון החשוך, המואר רק באור שחדר  מבחוץ.
דרך ריווחי התריס שבדלת ראיתי ילדה עם תלתלים בהירים, שעמדה
ליד המיטה שמול הדלת. זו הייתה תלמה, אחותו של אלי, מהכיתה
שלי.
היא הייתה לבושה בפיג'מה ועסקה בריכוז בקיפול מכנסיה. היא
הניחה את המכנסיים המקופלות בקצה המיטה. אחר-כך קיפלה את
חולצתה לאט ובריכוז והניחה אותה מעל המיכנסים. אחר-כך ישרה את
גרביה וקפלה והניחה ליד נעליה שאותן העמידה זו ליד זו, במדויק,
מתחת למיטה.
היא הביטה רגע ארוך ביצירתה. הסיטה מעט את החולצה ואז נכנסה אל
מתחת לשמיכה.  במעט האור שחדר יכולתי לראות שעצמה את עיניה.
ניגשתי על קצות אצבעותי למשה, שחיכה לי ושאל בתנועת-יד מה
קורה.
"מוזר", עניתי לו. "חכה".
חזרתי לנקודת התצפית .
תלמה התישבה, מתחה את מרפקיה לצדדים כמו לאחר שינה,  שמה את
ידה הקטנה על פיה כמפהקת, הסירה את שמיכתה, פשטה את הפיג'מה
והתלבשה בזריזות. אחר כך ישבה על הריצפה, גרבה את גרביה, כשהיא
מותחת אותן עד הברכיים ואז מקפלת קיפולים קטנים ומדויקים עד
לקרסול. בגרב של רגל שמאל ביצעה את פעולת הקיפול שלוש פעמים,
עד שהייתה מסופקת. היא נעלה את נעליה, שרכה בתשומת לב את
השרוכים בקשר לולאה, נושכת את לשונה בריכוז.
אחר כך קמה, אספה את הפיג'מה מן הרצפה, פרשה אותה על המיטה
וגילגלה  לחבילה קטנה, שאותה הניחה לצד הכרית.
הכרתי את כל הפעולות שהיא עשתה. כך גם לימדו גם אותי, בגילה.
נזכרתי בהנאה הגדולה שהייתה לי, כשלמדתי לבצע אותן.
היא מתחה ויישרה את שמיכת הפוך, פרשה מעליה את כיסוי המיטה
הכתום, כשהיא מקפידה שדלדולי החוטים השחורים שלאורך שוליו יהיו
בגובה תואם. כשפסעה לעבר הדלת התחמקתי בחזרה לחדר "חצב".
"ילדה מוזרה" אמר משה. "עזבי את זה עכשיו". עטף אותי בחיבוקו.
בשתי פעמים נוספות שמענו את תלמה מבצעת את הטקס המוזר.
אחר כך נסע משה להוריו בירושליים, לחופשה של שבוע, ולתקופה
מיבצעית של חודש בצבא. נהניתי להיות שוב ברשות עצמי,
ומהעובדה, שלפתע הייתי מחוזרת על ידי הנערים המבוגרים.
לאחר שחזר, הוא נראה לי זר. זלזלתי בתחומי הענין הצרים שעסק
בהם. נמשכתי לעודד, בן המשק מכיתה י"ב,  איתו ניהלתי שיחות
ארוכות על חלומות וסמלים.
מספר פעמים הלכתי לחדרו של עודד אבל הוא היה עסוק בלימודים או
עייף נורא. הפסקתי לחפש את עודד אחרי שמישהו סיפר לי שהוא מבלה
כל לילה עם מרים, המתנדבת הצרפתיה, ששוכבת עם כולם.  שבוע לאחר
שניפרדתי ממשה ראיתי  אותו בחדר האוכל הולך יד ביד  עם חנה
היפה. עלו לנגד עיני כל תכונותיו הטובות וכל השפע שהיה לנו
יחד. בארוחות נהגתי לשבת בגבי אל פתח חדר האוכל.  הייתי חומקת
בדרכים צדדיות בכדי להמנע מעיני האנשים.  ביליתי שעות רבות
בחדרי, מלמדת את עצמי לפרוט בגיטרה מתוך ספר.
בגלל הבוץ לא הייתה  עבודה במטע התפוחים,  ולמגינת לבי, הוצבתי
ליום העבודה השבועי שלי, ב"גן גפן".  
באחת מהפסקות הקפה  אמרה לי המטפלת,  "שמתי לב שאת הרבה עם
תלמה. אני מאד מעריכה את זה. היא באמת זקוקה עכשיו לתשומת-לב,
כשכל זה קורה".
"מה קורה?", שאלתי .
"איפה את חיה? כל הקיבוץ יודע. נו, יש סקנדל בין ההורים שלה."
ניגשתי לתלמה, ששיחקה כהרגלה, לבד, בפינת הבובות, בין הקוביות
הגדולות. חיבקתי אותה.
"בואי" אמרה לי הקטנה, "אני אסרק אותך".
היא הביאה  מיברשת שיער של בובות, פרמה את שיערי הארוך
והברישה אותו ואז עשתה נסיון  לשזור צמה  שאותה קשרה בסרט
אדום. ריפרוף ידיה החמימות על ראשי היה נעים ומרגיע.
כשסיימה, ליטפה את פני ואמרה: "זהו, עכשיו  הכל מסודר במקום
יפה". חיבקתי אותה.
"היי, תלמה" אמרתי "מאד אהבתי את מה שעשית לי. את יודעת שניחמת
אותי? את יודעת מה זה לנחם?"
"זה כמו לרחם? זה כמו לחבק מישהו שבוכה?", שאלה.
"כן".
"תנחמי גם אותי קצת" ביקשה.
חיבקתי אותה וליטפתי את ראשה.  היא שכבה בזרועותי, רפויה
ומתמסרת.
לחשתי לה באזנה, "אני רוצה לשאול אותך משהו, בסוד".
"טוב" אמרה, נירגשת והתישבה.
לחשתי  באזנה "למה את באה לפה אחרי הצהרים?"
תלמה הביטה בי בחיוכה המבודח,  "כי זה כיף לי".