יום. אור. שמש בשמיים. מזג אויר נאה. עוברי אורח פזורים על
הרחבה מול שער הכניסה לאוניברסיטה. אורית. שלווה כמו תמיד, כמו
תמיד במצב רוח טוב וכמו תמיד נראה שהיא שלימה עם עצמה כמו
שהרבה אנשים חושבים שאולי בעצם אי אפשר להיות. היא מגיעה
מכיוון רחוב רוטשילד וחוצה את הרחבה בכיוון החנויות שבמרכז
צידה הצפוני. הליכתה קלילה ועיניה קורנות בשמחה. ממש לפני
שנכנסה לאחת החנויות, במבט חטוף סקרה את הרחבה מאחוריה, למעשה,
סקרה את הנוכחים ברחבה, היא ראתה את הכל. היא קראה כל מחשבה,
כל רגש, כל ידע, כל תובנה וכל פרט במצבם הנפשי - סקירה טלפתית
מלאה. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לה.
כמעט כל אחד מהנוכחים ברחבה חשב באותו רגע, כמו כנראה, גם ברגע
שלפניו, מתחילת היום אולי, למעשה משחר ילדותו ..., על הבעיה
המטרידה אותו. זאת שבאמת מציקה לו - אוכלת אותו מבפנים. בעיה
שהוא תולה בחסרונות באופיו שנובעים כמובן מבעיות נפשיות
עמוקות, ארוכות שנים ומוכרות היטב. הן מלוות אותנו כל החיים,
כנראה שלעולם אינן מרפות.
די ברור, או לפחות כדאי שיהיה ברור לנו מי היו שם על הרחבה ומה
הם חשבו. ואלו הם: בחור שממתין בתור לכספומט, תוהה שוב מדוע
הוא לא מסוגל להודות בטעויות ותמיד מסתיר אותן או אפילו מאשים
מישהו אחר.
בולמית שנאבקת בביס האחרון של טילון פקאן שעדיין תקוע בגרונה,
איננה מצליחה לבלוע, איננה מצליחה לנשום, איננה מצליחה למצוא
סיבה אחת טובה למה אכלה אותו בכלל. הגוש בגרונה מאיים לקרוע את
נשמתה. דמעות מאיימות לפרוץ מעיניה ולשטוף את פניה בעוצמה
שהמבול של נוח לא היה מתבייש בה. "אילו רק הייתה היא היפה
בנשים".
בדמיונו המופתע של תלמיד ישיבה שהזדמן לרחבה התהפכו שלוש
תיבות. אלפי זוגות של בעלי חיים ממינים שונים וחמישה בני אדם,
כולם מבוהלים עד עמקי נשמתם טבעו בעמקי אוקיינוס סוער. מעליהם
ניצב שלט ענק, עליו כתוב באותיות גדולות ואדומות: "סכנה מים
עמוקים", ומשמאל לכתובת תצלום של דוגמנית על מהממת בחוטיני.
פטמותיה הזקורות יוצרות שתי בליטות ברורות על חלקו העליון של
החוטיני - היא תגרום לנו לחמוד אותה גם אם יד המקרה הביאה לכך
שהיא נבעלת תחת ההגדרה של "אשת רעך".
תצלום כמו זה, הוא חשב בסתר לבו וכליותיו, הרחק מעינו הפקוחה
של בורא עולם, הוא בדיוק מהסוג שאף אישה נורמלית בעלת הגיון
בריא לא הייתה מסכימה שיהיה תלוי מול החופה בחתונתה, אלא רק
מעל מיטת הכלולות, אם בכלל. לרגע הוא חש התקשחות קלה במפשעתו.
אישה אחרת בסביבות גיל המעבר, עוברת אורח שם לידו על הרחבה,
משחקת בעצבנות בטבעת זהב כלשהי, שעל קמיצתה השמאלית. היא הייתה
מסכימה איתו בהחלט, זו אולי הייתה הטעות האסטרטגית העיקרית
שעשתה אי פעם, אפילו ולמרות שבחרה בנישואים פתוחים.
"בכלל...", היא חשבה ברוגז קל, "הגיע הזמן שבעלי יתחיל קצת
לשים לב אלי במקום לנעוץ עיניים בכל נקבה אחרת בסביבתו, וזה
כולל את בתנו הבכורה - מה זה צריך להיות ?! - היא כבר עוד מעט
חיילת ונמאס לי לשמוע את זעקות ההנאה שלה כשהוא מתגנב ממיטתנו
אל חדרה בלילות. אמא שלי כבר מזמן הייתה זורקת אותו לכל הרוחות
!"
הכתובת האדומה על השלט נתעממה ובמקומה הופיעה המילה "תועבה" -
מהבהבת ואולי גם מעט יותר מודגשת ממקודם. האוקיינוס התייבש בן
רגע ואלפי הניצולים מצאו את עצמם שרועים על האדמה בשדה אביבי,
בבוקר ירוק, לא בהתאמה. הם פצחו באורגיה אקסטטית - שוגלים מכל
הבא ליד.
תלמיד הישיבה מסתכל סביבו בעצבנות; מחפש; מוצא; הולך בצעדים
זריזים ומתיישב על ספסל קרוב. "זה יכול להיות לא נעים", הוא
חשב לעצמו, "במיוחד עם הגודל שלי והכל"
איזה בזבוז!
אורית צחקה בינה לבין עצמה - זה נשמע לה קצת טיפשי.
בפינה הרחוקה של הרחבה היו דבורה וגמל שלמה שקועים בדיון סוער
עם שיח נוי קטן על כמה זה חבל שהחור באוזון והזיהום האקולוגי
יגרמו בקרוב להכחדת האנושות.
במרכז המדשאה הגדולה שברחבה, יושב סטודנט לפילוסופיה, שקוע
להחריד בניסוי מחשבתי מעמיק. הוא מנסה להסביר בצורה שלא תבייש
סטודנט לפילוסופיה או להוכיח את חוסר הקיום של תופעה חריגה
שמטרידה אותו כרגע - כתם רטיבות עגול וחם שהולך וגדל על
מכנסיו. זה מביש, הוא הוכיח לבסוף שלוגית זה לא אפשרי ומכאן
שזה לא קיים. אורית לא התעקבה בענינו יותר מדי - החומר משפיע
עליו חזק מדי.
כעשרים מטר ממנה, על המדרגות, יושב בחור צעיר. הוא עקב אחריה
במבט מייחל בעיניים עצובות עוד מאז שנכנסה לרחבה. הוא מדמיין
אילו חיים נפלאים יכולים להיות לו איתה אם רק היה מסוגל לגשת
אליה ולהציע, אבל הוא תמיד מפחד.
היא חייכה לעברו חיוך מזמין שהמיס את כל אבריו הפנימיים. הפחד
הקפיא את דמו. אם לאחר מכן הוא לא היה כותב עליה שיר, הוא בטח
גם היה חושב שהוא אפס.
זו אמנם לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה לאורית אבל זו גם לא
הפעם הראשונה שדברים כאלה קורים לבולמית, לתלמיד הישיבה, לאישה
הנשואה, לדבורה, לגמל שלמה, לשיח, לסטודנט ולבחורים. אורית
יודעת שהם היו יכולים להחליף תפקידים בניהם - כולם - זה לא
משנה.