"אתה השמן שם, תעלה שוב על האייכמן!"
אייכמן, סווינג, מניפה, עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים
ושלוש.
"כבר עשיתי, המפקד"
"תעלה שוב בריצה"
כך אני מוצא עצמי עולה שוב ושוב על מדרגות המתקן המפחיד הזה,
רותם עצמי וקופץ: עשרים ואחת, עשרים ושתים, עשרים ושלוש.

ברגעים בהם אני יושב לרגע עם עצמי, אני מבין שהמראה שלי שאינו
חריג בעיניי מושך כנראה את המדריכים האלו. אין מה לעשות, זה
המצב.

אני לא יודע אם זה הרצון להיות שייך או להתחבר לקבוצה. לא היו
כאן גבהות הלב או רצון לראוותנות. אתה מקבל הזדמנות שאתה יכול
להסכים לה או לא. אינך חייב. אלא שאז אתה עושה לרגע חשבון נפש,
אם אתה יוצא למרדפים, נלחם ומסתכן כמו כולם, אז למה לעזאזל לא
להצטרף?

מה שבטוח: נעליים אדומות לא יהיו לך, אז אל תפתח ציפיות, אל
תחשוב שיהיה לך קל או תזכה בהנחות אומר לי הסמך, אבל אני את
שלי החלטתי.

למרות כל מה שאמרו לי, יש הבדל גדול בין צנחנים בקורס צניחה
לבין שריונרים;
אותנו לא טרטרו! אני לא יכול לחשוב על צבא במונחי הטרטור
שראיתי שם.
מאידך, לא ויתרו לנו על כושר גופני.
מצחיק אותי לחשוב על כושר גופני. אני וכושר גופני? כושר ההמצאה
שלי וזריזותי להצליח להיעלם בריצות הארוכות לסוף העולם ימינה.
כנראה משהו שהיה הברקה לרגע של כל תעצומות הנפש שלי. אני יכול
להצהיר שמעולם לא רצתי יותר מקילומטר בעוד שהם מזמן הפסיקו
לספור. אני גם יכול להצהיר שכאשר הם חזרו הייתי אחרי מקלחת
וארוחת הבוקר הראשונה שלי. ראשונה, כי חייבים להיות חלק
מהקבוצה גם באוכל, לא?
הסווינג הוא מעין מקפצה אליה אתה רתום ובקפיצה ממנה אתה מדמה
את הקפיצה מהמטוס. רק דבר אחד: אם הרתמה לא יושבת לך טוב
ייתכנו אחד מתוך שלושה אירועים או שלושתם יחד:
שתצא זמנית מועד ההורים
שהכתפיים יכאבו
שתיפול כמו שק
את הראשון עברתי בהצלחה. עובדה!

המניפה היא מתקן בגובה של כ-12 מטר המדמה נפילה במהירות צניחה;
גרביטציה להמונים.
להמונים אולי כן אבל לא לי, ואם יש לי כיום רשרוש קל בחדר
הימני זה מאותו מקרה מביש שתפסו אותי מתפלח. שהשונאים שלי יזכו
בחוויה הזו.

רק אחרי זה שאלתי את עצמי "איך זה שבן אדם עם פחד גבהים יגיע
לקורס צניחה" עד היום אין לי תשובה.
העובדה היא שעברתי את כל האימונים.

לפעמים כשאני חושב על פלאי גוף האדם אני שואל את עצמי את
השאלה:
"כמה נוזלים יש בגוף אם אפשר לעמוד על המסלול ולהשתין תריסר
פעמים לפני שעולים על המטוס?"
מה שבטוח הוא שעליתי במצב של היפנוזה. עובדה. אני לא זוכר
כלום. יודעי דבר מספרים לי ששניים בעטו אותי החוצה.
עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש. נפתח!

איזו חוויה נהדרת!

כנפיים זה דווקא משהו יפה.

עד לזימון לחידוש צניחה!

http://stage.co.il/Stories/57323