השקט שסביבי נשבר לאלפי חלקים חסרי משמעות,
החלון שהגן עליי מהסערה, גם הוא מנופץ על הרצפה.
כלום לא מפריד ביני לבין העולם החיצון
שקט בחוץ, אבל זה לא אותו שקט
זה שקט כואב, שקט המוני
והוא צורם כל כך.
אני משתטחת על שברי הזכוכית,
מרגישה איך הם מבתרים את הבשר, נתח ועוד אחד.
בשקט, בשקט, באותו השקט שבחוץ
והוא חותך בעור יותר מאותם שברים.

השקט שסביבי נשבר לאלפי חלקים חסרי משמעות,
והנשמה שהגנה עליי מהסערה מנופצת על הגופה נטולת ההבעה שמולי.

ואותו השקט שנוצר, צורם כל כך.
השקט ההמוני, השקט שאחרי הסערה.