ידעתי שזו תהייה טעות, וזו גם הסיבה שהתעלמתי מהקול הרועד
בפעמיים הראשונות, אבל בפעם השלישית ששמעתי: "סליחה" חלוש כבר
לא יכולתי, ובדיוק אחרי שבת הזוג של הקול אמרה- "אתה לא מבין
צלי, היא לא רוצה לעזור לך", יותר נכון לא המילים שאמרה גרמו
לי להבין שהאיש צריך עזרה, אלא הרוע הצרוף שנשפך בין המילים.
אני שונאת שמפריעים לי באמצע פולחן הקפה והעיתון שלי, לען
קיוויתי שאם אני אתעלם מספיק חזק הקולות יעלמו, אבל לאט לאט
חדרה אליי ההבנה כי הפיתרון שלי לא מציאותי והרמתי זוז עיניים
לא מאוד ידידותיות לסביבה מעל מדור הכלכלה וסיננתי "כן?!"
השתדלתי שלפחות הקול שלי יהיה חביב.
"אולי ראית כאן כלבה לברדורית צהבהבה (אני נשבעת שככה הוא
אמר), קוראים לה פיקצי" הוא המשיך...
פיקצי?פיקצי?! למען השם חשבתי לי בראש, איזו מן התעללות זו
לקרוא לכלבה שלך פיקצי?! פלא שהיא בורחת?
התאפקתי מאוד חזק כדי לא להתפקע מצחוק בפרצוף שלו, ועניתי בקול
הכי אחראי שלי "האמת שכן. ממש לפני כמה רגעים עברה כאן כלבה
שיכולה להתאים לתיאור" (אם הייתי אומרת צהבהבה הייתי נשברת)
כמה אושר ותקווה נדלקו לאיש על הפנים, היה שווה לשקר, הרהרתי,
במיוחד לאחר שראיתי את מבטי התימהון שעטפו את פני זוגתו,
שתחייה, היא הרי לא ציפתה לשלל מידע חיוני מהזרה הסרבנית.
הוא הודה לי והמשיך לחפש. הצצה מהירה בשעון הוכיחה לי שהיום
יקטע העתון, מזל שסיימתי את הקפה לפחות, ניסיתי להתעודד וצעדתי
לכיוון הבית. פתאום כאילו משום מקום ראיתי כלבה לברדורית
צהבהבה, מטיילת על המדרכה, אני יכולה להישבע שהיא חייכה, קצת
אחרי שהיא עקפה אותי שמתי לב שהיא עונדת בנדנה, זה היה הקש
ששבר אותי, הרי הבריחה שלה הייתה רק עניין של זמן. היססתי קצת,
אבל זה היה חזק ממני ובקול חלוש אמרתי "פיקצי" היא ניסתה
להתעלם, אבל ככל שאמרתי את השם הנורא הזה התחזקה בי ההבנה שזו
אכן היא, ובפעם השלישית היא עצרה, סובבה אליי את הראש בחוסר
רצון גלוי, ובשנאה על כך שתפסתי אותה, כל כך קרובה לחופש...
הדבר בראשון שעשיתי היה להוריד ממנה את הבנדנה המגוחכת ההיא,
היא קרצה לי ונראה היה כי השלמנו, אח"כ היא הלכה אחריי עד הבית
(קומה שלישית בלי מעלית).
שמתי לה מיים בכלי, וקצת נקניק וכל מיני שאריות, די מיהרתי
לעבודה, אבל הנחתי כי הטיול שעשתה מספיק ולא צריך לרדת איתה
שוב. התארגנתי ליציאה, ורגע לפני ליטפתי אותה והבטחתי שכשאחזור
נבלה זמן איכות יחד, וטסתי החוצה, הדבר האחרון שאני צריכה
עכשיו זה לאחר לעבודה, הם הרי מחפשים סיבה לפטר אותי..
בערב חזרתי עמוסת הפתעות ודברים טובים בשבילה, שם חדש עוד לא
מצאתי לה, אבל חיכיתי למוזה שיעדתי שתבוא בקרוב. פתחתי את
הדלת, התרסקתי על הספה וקראתי לה, היא לא באה, ידעתי שהיא
שונאת את השם שלה, ובכל זאת חזרתי עליו, כשהיא שוב לא הופיעה
אפילו שרקתי לה בחוסר חן. טיול בכוחותיי האחרונים בבית הראה לי
כי היא לא שתתה את המיים ובקושי אכלה, אבל למרבה הבלבול לא
מצאתי אותה. תמוהה, חשבתי לעצמי, שוב חזרתי לספה וכנראה
שנרדמתי, כי הדבר הבא שהרגשתי היה לקיקות רטובות במיוחד על
הפנים, פקחתי עיניים וראיתי אותה, מתקשה להאמין שאלתי "מה זה
איפה היית?"
"איפה הייתי? אני כאן ובכל מקום, למה חשבת שקוראים לי פיקצי,
סתם?!"...