אני לא יודע בן כמה אני עכשיו, זה לא כל-כך חשוב, הגיל אני
מתכוון, זו ההתנסות שמשנה הכל. אני יודע גם שקוראים לי בשם, שם
כלשהו, שגם הוא לא משנה, הרי הבן אדם עצמו מוכיח את קיומו, ולא
השם שלו.
אני לא בטוח למה אני רושם את כל זה. כבר אמרתי למישהי קרובה
אלי שזה מיותר, והיא רק הסתכלה עלי ושאלה: ''אתה מפחד?''. אז
החלטתי להראות שאני לא, למרות שאני כן, אבל מה זה משנה? פחד זה
אחד הדברים שאנחנו סובלים בגללם, לא כאב ולא אכזבה, רק פחד
ואהבה.

אלו הם גם אותם הדברים שמונעים מאתנו לעשות דברים אותם רצינו
לעשות כל חיינו. פחד ואהבה. הם משתלבים טוב מדי בחיים שלי,
בחיים הלא כל-כך ארוכים שלי, שלפעמים כמו בחבילת שוקולד בכל
הטעמים הם יכולים לבוא בטעמים מתוקים, ולפעמים נופל בידינו
שוקולד מריר. מהאלה שיורקים אבל הטעם עדיין נשאר עוד זמן רב
אחרי, עד שלא מחליטים להפסיק את הטעם המריר, מסתכנים ולוקחים
שוקולד אחר בתקווה שהוא לא מריר, בתקווה שצדקנו הפעם.

זכרונות אצלי הם דברים מופלאים, אותם הדברים שאני חושב עליהם
כשאני לבד, ומבחוץ אני בקושי לבד. וגם זה רק כשיש לי רבע שעה
של הליכה בגפי, רק עם עצמי והחלל שלי שגם הוא ייעלם מתישהו. אז
אני נזכר בדברים, בריחות שלהם, ומחייך כי אני אוהב ריחות -
ריחות של זכרונות. הרי לכל זכרון שלנו יש ריח משלו, כמו
הזכרונות שלי, מלפני שהגעתי לארץ הקודש, שיש להם ריח מתקתק של
ילדות, של הרפתקאות מטומטמות, ושל מאכלים של אמא, שאז ריגשו
אותי כמו הממתקים שאבא הביא פעם בשנה, אם בכלל. או כמו
הזכרונות מגיל ההתבגרות שלהם היה ריח שונה לחלוטין, ריח של
כאב, ריח של גשם, ולפעמים, רק לפעמים, לרגעים קצרים, הריח
המרגיע של האספלט אחרי הסערה. הריח הזה של בעיות והרפתקאות
שהופכות ממטופשות לרציניות (כאלו שאנחנו לרוב מצטערים עליהן,
אבל בכל זאת שמחים שעשינו אותן...), ריח של חדש, ריח של תמימות
חולפת, לאט-לאט אבל בטוח, או שלא...

לזכרון אחד שלי יש ריח מוזר. זה מאותם הזכרונות שנחשבים
לזכרונות מתקופות ביניים, התקופות האלו שמחברות בין תקופה
חשובה אחת לתקופה חשובה אחרת. הם נמצאים באמצע, במקום הכי שנוא
עלי והם אף פעם לא מובנים, כמו גם הריח שלהם, ריח חמוץ-מתוק
שנעלם וחוזר ונעלם וחוזר שוב ושוב ואף פעם לא נמאס. לזכרון הזה
יש גם את המרכיבים שמהם אני תמיד סבלתי: פחד ואהבה.

כל הזכרון וכל תקופת הביניים מתחילים ונמשכים כאילו קרו ביום
אחד שהיה גשום ומעונן, מוזר ואפור-לבן עם נגיעות בהירות, מדי
פעם, וחיוכים שבאים לעתים רחוקות ועוזבים לעתים קרובות. באותה
תקופה הכרתי אהבה חדשה. כזאת שתמיד חשבתי עליה אבל לא העזתי
לגשת אליה, אולי מפני שפחדתי שגם השוקולד הזה יהיה מר מדי
לקופסת הזכרונות שלי, ואולי כי ידעתי שאהבה זו נועדה לכשלון
עוד מההתחלה. אבל עדיין זו הייתה אהבה, בזה הייתי בטוח.

באותה תקופה התגברתי על הפחד שלי. אולי הדחקתי אותו עמוק מדי
אבל שכחתי מהפחד לחלוטין, ועדיין התרגשתי, כמו ילד קטן עם כאבי
שיניים לפני משרדו של רופא השיניים הידוע לשמצה. כי זה היה
חדש, זה היה מדהים, זו הייתה ארוחה חדשה שהחיים בישלו לי. אז
נכנסתי לזה בלי לחשוב יותר מדי כי גם חשיבת יתר גורמת לנו
לוותר על דברים רבים מדי, נכנסתי לזה בלי לחשוב על האהבה
שמולי, ורק לקחתי אותה למטה יותר, עמוק יותר, העיקר שתהיה אתי
לא משנה איפה ומתי.

בהתחלה האהבה הייתה חדשה ומרגשת אבל אז, תקופה קצרה אחרי
שהתחילה, היא החלה לחרוק, להתעצל ולהתעייף מכל דבר. ואני
התחלתי לכעוס בעצמי כל פעם מחדש ועדיין מתעלם ממה שאמרה לי אז
אותה אחת שקרובה אלי, שהפכה אחר-כך לאהבה הכי גדולה בחיי,
שאולי כדאי שארד מהציפור הזו לפני שהיא מתרסקת, כי באמת שחבל
שאפול איתה, הרי אני בן אדם טוב מדי, ומתחשב, ובלה-בלה-בלה...


אבל כמו תמיד, כשאוהבים מסתכלים רק קדימה לאובייקט עצמו, לא
לצדדים ולא למטה ולא למעלה, רק ישר. אז החזקתי את האהבה בעצמי,
בידיים חבולות ובלב שאוטוטו מתנפץ לאלפי חתיכות זעירות שיהיה
קשה אחר-כך לאסוף. ואז, לאט-לאט, האהבה החלה להיעלם - הטשטוש
רק גבר, האהבה התרחקה יותר ויותר, ונשארו רק רצונות של הרפתקה,
של משהו חדש, שכבר התיישן ואז בפתאומיות האהבה נעלמה, משאירה
חריטה עמוק בפנים ועזבה כמו שבאה, מפנה דרך לתקופה האמיתית,
מאווררת את הריח הייחודי של אותה תקופה, מחליפה את המוסיקה
שברקע ואז בבום נעלמת לחלוטין.

היום כשאני חושב על זה אני מבין שכנראה שהתאהבתי באהבה הלא
נכונה, כנראה שהתאהבתי בבחור הלא נכון, שעדיין מחייך אלי כשאני
רואה אותו, אבל בשבילי הוא כבר נעלם. אז אני לא מחייך בחזרה,
רק עובר לידו ומחייך מהריח המוזר של הזכרון, שואל את עצמי איך
להתגבר שוב על הפחד שבי כי על האהבה כבר הפסקתי לנסות להתגבר.
זה כמו סיגריה - חוזרים לעשן אותה בסופו של דבר וזה לא משנה
כמה היא באמת מזיקה, או שלא...
מחייך.