בית ראשון.
אז הבאתי אותה לנהר
כי חשבתי שהיא נערה
לא גלתה לי שהיא נשואה
לא ספרה לי שבעל יש לה.
זה קרה בלילו של סאנטיאגו
ניטלה מידי הברירה
כבו בעששיות הפתילים
התלהט שיר הצרצרים
ובפינת הרחוב החשוכה
רפרפתי על שדיה הנמים
שנעורו כחדודי יקינטון.
תחתוניותיה המעומלנות פצפצו
כמשי נקוב בתריסר סכינים,
והעצים גדלו והתכהו
ללא הילה של אור סביב העלים
על קו האופק דהרו כלבים
שייללו בפתח הנהר.  

בית שני.
מאחורי שיחי האטד,
מעבר לקני הסוף והעוזרד
פיניתי גומחה על הקרקע
מתחת לסבך שערה
סילקתי את עניבתי
והיא השילה את שמלתה
את החגורה עם האקדח הסרתי
והיא מחוכים ארבעה
לא ניצן ולא אם הפנינה
הישתוו לחלקת עורה
שום גבישים באור הירח
לא נגהו כמותו בזהרה
ירכיה פרפרו החליקו
תחתי כדג המופתע
והיו לי כקרח בתבערה
וגם כלהבת קפואה
וכל אותו הלילה רכבתי
על חלקת אם הפנינה
על סוסה בדרך המלך
ללא רסן אוכף ומוסרה

בית שלישי
אין ברצוני לחזור על
דברים שאמרה לי כגבר
באור ההבנה שהיתי
ואני מאופק יותר.
השבתי אותה מהנהר
מלוחלחת בחול ובנשיקות
כשבאוויר נישא קול הקרב
של צליפת גבעולי החבצלות.
נהגתי על פי דרכי וטבעי
פעלתי ללא דופי כצועני
תיבת תפירה גדולה קבלה ממני
מבד סאטן בצבע החציר
ולבי שמרתי אצלי
ולא התאהבתי בה
כי לא גלתה לי שהיא נשואה
כי אמרה שהיא רק נערה,
כשהבאתי אותה לנהר.

(הערת מתרגם :יצירה זו מזכירה לי משום מה  מקרים בהם  תלו
אפרו אמריקאים לאחר שהאשימו אותם בקשר עם נשים לבנות, כאילו
עומד הצועני לפני בית דין ומסביר מה קרה שם.
במקור היא נקראת "נואפת" או "אישה בוגדת" - La Casada Infiel
אולם קראתי לה "אשת איש", ביטוי המופיע בתנ"ך פעמים רבות,
ומתמצה באשר ליצירה זו במשלי, ו', כ"ו-כ"ט, "אשת איש... היחתה
איש אש בחיקו ובגדיו לא תישרפנה? אם יהלך איש על גחלים ורגליו
לא תיכוינה?" )