כולם שונאים את לנה. למה? בגלל שכולם שונאים, אז גם הם
שונאים.
לנה איבדה את החיים שלה, והיא לא יודעת איפה לחפש. תעזרו לה,
בבקשה. הרי למשטרה אי אפשר לפנות, ושלטי חיפוש גם אי אפשר
לתלות. איך בכלל אפשר לאבד חיים?
כי החיים היו בתוך צמיד. צמיד נעצים פשוט. ויום אחד הוא נעלם.
אחד מכולם לקח אותו, כי הוא יודע שאלה החיים שלה.

"צאי עם הכלב", צעק אבא.
"צא אתה", צעקה לנה.
"אני אמסור אותו לאימוץ!" צעקה אמא.
"אני אמסור אותך לאימוץ", צעקה לנה.
"בוקר טוב!" אמרה אנה.
"מה טוב?!" שוב צעקה לנה.
ארוחת בוקר טיפוסית
"הלכתי", לנה.
"לא אכלת", אבא.
"אתה מעצבן", לנה.
"תאכלי."
"קרציה. עזוב אותי. ביי."
"חכי!"
דלת נטרקת
'הדיסקמן הזה מנגן חלש מדי', חושבת לנה, 'רגליים של אנשים זה
דבר מעניין אם חושבים על זה. הרי כל שיר של מטאל או רוק מתאים
לקליפ שמראים בו רגליים של אנשים' עובדה מעניינת 'שיט. הנה
אנשים מהביתספר. אל תשימו לב אליי. מה אכפת לי??? הרי גם אם הם
יגידו משהו אני לא אשים לב. אוי, המנהלת. אני בתלבושת? כן...
מזל. הוצאתי ת'עגיל מהאף? לא שמתי אותו! הוצאתי ת'עגיל מהסנטר?
אין לי אחד. מזל.'
הליכה טיפוסית לביתספר
"פריקית", אחד מכולם.
"פאקצה", לנה.
"מה את רוצה להגיד שלא?!"
"לא."
"שקרנית."
"תגדיר פריקית."
"אמ... אמ..."
"להתראות."
"לכי..."
ברכת בוקר טוב, ובעקבותיה הליכה לח'3
"יש פה מישהו? לא. שיט."
הליכה לח'4
"היי, פה אוהבים אותי. אבל אין פה אף אחד. שיט."
לחצר, לח'3. לח'4. לכיתה. לחצר. צלצול. לכיתה
"משעמם לי", ושום דבר אחר.

וככה זה היה. אבל תמיד היה הצמיד. ולנה הרי אהבה את החיים
האלה.
עדיף זה מאשר שום חיים בכלל.
בזמן האחרון יש ללנה מיגרנה. וברור שזה תוצאה מאיבוד החיים.

"אני ילדה שקטה", לנה.
"או שלא...", מישהו מהכולם החיוביים.
"אני סובלנית", לנה.
"את מזייפת סובלנות."
"אמ... נכון..."
שיחה פוזיטיבית

עם הצמיד עוד אפשר לזייף סובלנות. אבל אדם חסר חיים לא מסוגל
לזייף.

"את מטאליסטית? או רוקרית? או איך שלא קוראים להם?!", דודה
בראותה את הצמיד.
"לא. אני לנה", לנה.
"לא חם לך עם זה?"
"לא. טוב לי עם זה."
"אבל חם!"
"אבל לא ל.י"
"מה, את לא שמה לב?!"
"עזבי אותי."
"לנה!!!"
"מה?"
"מה יש לך?!"
"צמיד."
"מצחיק."
"בטירוף. ביי."
"לא, חכי..."
דלת נטרקת

מה הם רוצים? צמיד יפה. רגע, כבר אין צמיד. אז כבר אפילו עם
הדודה אי אפשר לריב. אדם ללא חיים לא רב.

"היי לנוש!" אחד מכל השונאים, עכשיו לשעבר.
"מה את רוצה?", לנה
"אני רואה את בלי הצמיד", אחד מ...
"חייב לזרות מלח על הפצעים?!"
"אבל זה טוב! עכשיו את לא נראית כמו פריקית מטומטמת!"
ללא שום כח להתווכח, הולכת לצד השני של הכיתה, מתקבלת בנשיקות
ובורחת כל עוד נפשה בה.

היא איבדה את החיים שלה עם הצמיד.