זהו סיפור על אדם אחד, אדם שנתן את כל כולו, אדם שהאמין והשקיע
עד אין קץ, אדם, שלראשונה, גרם לי להאמין בעצמי.
אני הייתי אז בכיתה י"א. תלמיד ממוצע מינוס בבית-ספר ממוצע
מינוס מינוס באותה עיירה בדרום שלא אנקוב בשמה. יום אחד הגיע
מורה חדש לאזרחות. טוב נו, לא ממש מורה, אלא סתם בחור בן 24.
ביום הזה הוא לא לימד כלום, רק ישב להכיר אותנו, שאל שאלות,
ורשם את הטלפון שלו על הקיר בצורה קצת מוזרה: 050-7554381 X
24. הוא הסביר שהוא תמיד יענה אם הוא יכול, ושאם לא נשאיר
הודעה. "בשביל זה אני מקבל כסף". שאל אותנו למה אנחנו רוצים
ללמוד אזרחות, ואנחנו, אנחנו אמרנו את האמת: בשביל לקבל את
תעודת הבגרות המזדרגגת. במהלך השבועיים הספיק לעשות שיחה ממש
רצינית כמעט עם כולם, חלק סתם תפס אותם לשיחת סיגריה בחצר, חלק
הוא נשאר בהפסקה כי הם נשארו וניצל את הזמן כדי לשמוע מהם,
וחלק פגש "כאילו" במקרה במסדרון ונעמד לידם חצי שעה לדבר. כולם
עברו אצלו. בדיעבד זה היה כמו יום הורים רק בלי הורים.
הוא באמת האמין בזה. כמעט עד הסוף לא הבנתי את זה, אבל הוא
באמת האמין. פעמים רבות נכנס לכיתה לשיעור והחליט לנהל שיחה
במקום זה על אירועי היום, התקרית האחרונה בבית-ספר או על האונס
הקבוצתי התורן שקרה אי-שם. גם על אזרחות דיברנו המון. לפני אחד
מימי השישי הוא פלט בשיעור שהוא יוצא בסופ"ש לטייל באזור,
ואנחנו מוזמנים להצטרף מי שרוצה. מיותר לציין שאף אחד לא בא.
אחרי כמה שבועות הוא חזר עם תמונות שלו ושל כמה חברים וחברות
שלו שהיו בטיול. האמת, שוות ממש. משה, אלון ואני החלטנו בצחוק
שבפעם הבאה נצטרף. הבעיה היחידה הייתה שאלון לא הבין שזה
בצחוק. אחרי איזה חודש כששוב בשיעור הייתה הצעה אלון נידב
אותנו להצטרף. לא הייתה דרך חזרה כשיום שישי אחרי זה הוא הגיע
עם בקבוקים, שק"שים, ואוכל בשביל כולנו. שם פגשנו את נועה,
חברה שלו, שעד אז הייתה מוכרת בעיקר כדוגמא משיעורי יחסי הדת
והמדינה. מול השקיעה בליל שישי הוא הקריא את פרשת השבוע, לא
שהוא האמין בזה, שנייה לפני כן הוא הדליק מדורה, אבל הוא עשה
את זה מדהים והסביר כל דבר, ולפעמים התווכח עם אלון, שחושב
שהוא מבין יותר טוב בדת. בסוף הם תמיד נפגשו. בטיול הבנו שהוא
גם מבין בהיסטוריה, דפוק במתמטיקה ובפיסיקה. דיברנו המון על
חלומות. על 'כשנהיה גדולים'. גיא אמר שבלי חלומות לא נגיע לשום
מקום. אלון שאל בחוצפה כמה הוא ייקח על שיעור פרטי בהיסטוריה.
גיא ענה שאפשר לחשוב על דיל. אחרי כמה שעות כששוב דיברנו על
שטויות וחזרנו לחלומות גיא סיפר על שבט הצופים שהוא יפתח.
והזכיר את הדיל. אלון היה צריך לדאוג שיגיעו חבר'ה בכיתות ח'
וט' ולעזור בדברים. "מנהלות", גיא קרא לזה.
אחרי שנה בלילה דומה בפברואר כבר היינו עם אותה קבוצה של
ח'-ט', כמעט 20 חבר'ה, איתו וכמה מאיתנו באיזה טיול בארבל.
באותו לילה סיפרתי לו שבזכותו אני עושה בגרות ואולי גם אצליח.
הוא טען שזה בזכות עצמי. כי החלטתי. האמת היא שבאותה תקופה
הבית שלו הפך כבר למוסד, תחנת רכבת לחבר'ה מהשכבה שבאו כדי
שיעזור להם. כי הוא האמין. אפילו היו כמה חבר'ה שהוא לימד אותם
לבגרות במחשבים. הדיל היה דומה עם כולם - לחלק הוא פשוט וויתר,
וחלק הוא שידל לעשות דברים. אחי הקטן, שנה מתחתיי, נשלח
על-ידיו למד"א. "לפחות שעתיים בשבוע אחרת אין דיל". ואחי,
באופן מפתיע אפילו עבר שם את הקורס והחזיק שנתיים. את אחי
הצעיר יותר, שצירפתי לשבט בלא תמורה, הוא שכנע לצאת לקורס
הדרכה בסוף השנה. לא האמנתי.
את המשך הסיפור אני לא אשכח עד סוף חיי. בסוף מאי התחיל בלאגן
בצפון. כמה ימים עם קטיושות בכל הצפון, אבל לא שמנו לזה לב
יותר מדי. היינו שקועים בבגרויות. יום אחד גיא לא מגיע לבית
ספר. נועה סיפרה כשהתקשרנו וכשבאנו לבקר שייצא למילואים קצרים,
ועזרה במה שהיא יודעת. אחרי יומיים התקשר לחבר'ה שגיא לימד
מחשבים איזה גלעד אחד, אמר שהוא חבר של גיא ושהוא חייב לו
טובה, והוא רוצה ללמד אותם כשגיא במילואים. אחרי עוד יומיים
צה"ל כבר היה בלבנון.
ב-9 ביוני, יום לפני הבגרות בהיסטוריה הוא התקשר אלי.
"דיר-באלאק אם תאכזב אותי, תחטוף מכות אם נפלת כשלא שמרנו
עליך," אמר שהוא לא יכול לדבר, שאמסור ד"ש ובהצלחה לכולם,
שנתראה עוד מעט באחת השבתות.
ב-11 ביוני הייתה מתכונת אחרונה באזרחות. באמצע המתכונת כרזו
לכל בית הספר, לכל המורים והתלמידים להגיע לאולם הספורט.
התיישבנו ומנהל בית הספר נעמד מול כולם. "לא האמנתי שנגיע לרגע
כזה, אבל זה קרה. לפני כמה דקות התקשרה אלי נועה, חברה של גיא
המורה לאזרחות. הוא נהרג בלבנון."
יום אחר-כך כבר היינו כמה חבר'ה בדרך למושב בשרון שבו הייתה
הלוויה. פגשנו שם את נועה שרק אמרה ש"אם הוא היה יודע הוא היה
רוצה שתמשיכו ותצליחו, ושתדעו שהוא היה ממש גאה בכם...".
אני התגייסתי והשתחררתי אחרי שלוש שנים, משה ואלון עשו שנת
שרות והתגייסו. בכל אחד גיא שינה משהו. הכאב, הכאב הוא על
השינויים שעוד לא הספיק לעשות, על החלומות שעוד לא הגשים, על
הנערים האחרים שכבר לא יזכו בו.