ארמון גר בשכ"ד אצל סבתא של רפי בבית ממול. החדר שלו היה
לכיוון החזית והייתה לו גם גזוזטרה. הייתי בן 13 או 14 בתקופה
ההיא, ימים שנערים מעריצים אנשים חזקים או חיילים.
ארמון היה אלוף באגרוף, לא יודע איזה אלוף אבל לפי הגביעים
והזיכרון שלי אני חושב שבמשקל כבד.
לימים התקרבנו אליו והיינו יושבים אצלו בגזוזטרה ומקשיבים
לסיפורי הקרבות. נערים, לא צריכים הרבה לליבוי להט נעורים. לא
חלף זמן רב והלכתי ל"הפועל" לצפות באימונים, וניסיתי מזלי
באיגרוף.

מו קושלה, זה הכינוי של המתאגרפת בסרט "מיליון דולר בייבי".
כשצפיתי בסרט זה, עלו בי זיכרונות הימים ההם. אימא שלי מאוד לא
אהבה את הרעיון,  "אתה רוצה להיות בוקסיור," אמרה בביקורת
נוקשה. "את לא מבינה," עניתי.
אבל אימא שלי הבינה ועוד איך.
לימים התברר שארמון לא ממש טלית של תכלת ונאלץ לעזוב את
השכונה.

אבל העניין הוא במה שקורה למו קושלה, ומי שרוצה לדעת שילך
לסרט. סרט עצוב. והעצב גובר כשהשחקנית מספרת על "אקסל", הכלב
שלהם, שהיה גורר את רגליו האחוריות, עד אותו יום שאבא שלה לקח
את חפירה ונסע עמו ליער. נסע וחזר לבד. כמו כשבתי שאלה אותי
היכן אפשר להשיג את חפירה וההמשך עצוב.

לפעמים צריך לדעת מתי ואיך למות, כי לפעמים אתה חסר אונים עד
כדי כך שאתה צריך מישהו שיעזור לך לעשות זאת.


http://milliondollarbabymovie.warnerbros.com/intro.html