טיפה. טיפה ועוד טיפה ועוד אחת, אלפי, מיליוני טיפות, מצטברות
לים, ים של שקרים. והים הזה, הוא לא מלוח כמו כל ים רגיל. הוא
מתוק, מתוק יותר מכל הדברים הכי מתוקים בעולם. והאמת היא שזה
די הגיוני - כי מה יכול לעזור לך להדחיק זיכרון, לכסות פצע
פתוח, טוב יותר מאשליה שהולכת להתנפץ לך בפנים בעתיד הכן או לא
רחוק? מה יכול לגרום לך לשכוח, להדחיק כאב שגרמו לך האנשים שאת
אוהבת, טעויות, דברים שנעשו בלי כוונה לפגוע אבל הרסו אותך
מבפנים, טוב יותר מתקווה, הזדמנות שנייה?
כל שקר הוא טיפה בים. בכל פעם שמישהו משקר לך, נוספות טיפות
לים השקרים שלך. כמה שהשקר גדול יותר, מרכזי יותר - ככה גדל גם
מספר הטיפות. וכשאת משקרת לעצמך - מתחיל לרדת גשם, גשם חזק
ואמיתי. הוא יכול להמשך ימים, שבועות, חודשים... אפילו שנים.
הגשם הוא הדבר האמיתי היחיד בים השקרים.
לפעמים מגיעה לשם גם תקווה, אבל לכל תקווה יש נטייה מיותרת
לגדול עד שהיא הופכת לאשליה - עוד סוג של שקר, הסוג הגרוע
ביותר.
ואת חייבת להאמין, אין לך ברירה. את לא יכולה לחיות במציאות
מדומה אחרת.
אני רוצה שתנסי, יום אחד, לפתוח את העיניים. את בטח תגידי משהו
בסגנון של "אבל העיניים שלי פתוחות", וזה לא נכון, זאת עוד
אשליה, אחד השקרים הקבועים שמלווים אותך תמיד, כל מחשבה, כל
מבט, כל נשימה. את בטוחה שמה שאת רואה הוא הדבר האמיתי היחיד
שקיים, האמיתי ביותר שאפשר לראות.
לא. תפתחי את העיניים, תפתחי אותם ככה שתוכלי לראות מעבר למה
שאת רגילה. תעשי את זה למרות שאת לא מבינה מה המטרה מאחורי
הכל, מה בדיוק אני רוצה.
הצלחת. לא ציפיתי ממך להצלחה מהירה כל כך. מוזר.
ועכשיו... מה שראית היה הלם אמיתי - כן, אמיתי - בשבילך. ראית
אותם באור כל כך שונה עכשיו, את כל האשליות, השקרים, מפלצות
שחורות עם עיניים אדומות, אדומות כמו דם, הדם שלך, את נזכרת
בכל החתכים שעשית לעצמך, בדם שנזל מהם בלי לעצור, בכאב שהרגשת
ושרצית להרגיש, ומבינה, גם זה - עוד שקר. הצלקות שנשארו לך...
הן לא אמיתיות. הן סתם. סתם סימנים על הגוף. הצלקות האמיתיות
נעשו על ידי רסיסי האשליות, כמו חיצים מורעלים, הם חדרו עמוק -
עמוק לתוך הנשמה, הם הרסו אותך, זרקו אותך לתוך ים של שקרים.
צלקות שאת יכולה לראות אף פעם לא יהיו אמיתיות, את יודעת, אין
לך אומץ לעשות מה שאת באמת רוצה, ואולי אפילו אין לך סיבה. את
כבר לא יכולה להיות בטוחה בשום דבר.
אבל למרות הכל, את עדיין לא מבינה. את מחייכת חיוך מזויף
ואומרת "אני לא שייכת לכאן. אני יכולה לצאת מפה מתי שאני
רוצה".
קדימה, תנסי. שום דבר כבר לא יכול להיות גרוע יותר.
ושוב, את מצליחה. תמיד הסתכלתי עלייך כעל הדבר שכל רסיס של
מילה שובר אותו לחתיכות קטנות, לחלקים שאי אפשר להרכיב. אני
מופתעת, לא ידעתי שאת חזקה עד כדי כך.
כן, זאת רק שנייה, אבל בכל זאת, את מצליחה. את מרגישה איך הגוף
והנשמה שלך יוצאים מתוך ים השקרים. את מנסה לראות, אבל האור
מעוור אותך, את לא רגילה לראות אור אמיתי. את לוקחת נשימה
ומגלה שאת לא מסוגלת. את נחנקת, מרגישה איך הנשמה מנסה להתנתק
מהגוף הפיזי, כל כך נמאס לה ממנו. היא לא רוצה להיות כלואה
יותר.
לרגע אחד, אלפית השנייה, את חושבת, "אולי זה מה שחיפשתי כל
הזמן?", אבל את מתחרטת על המחשבה הזאת, השקרים שלך חשובים לך.
את חייבת לחזור. את תמיד עושה את מה שאת חייבת. את מרגישה שוב
את האוויר שאת רגילה אליו, ופותחת את העיניים, סופסוף את יכולה
לראות. ולנשום.
אבל את לא רואה מה שראית במשך תקופה ארוכה כל כך. את רואה רק
שקרים, המון שקרים.
ועכשיו... את מפחדת, כל כך מפחדת. סופסוף את מבינה, באמת מבינה
איך חיית בכל הזמן הזה, מוקפת במפלצות. האימה משתקת אותך, את
מרגישה כמה קשה לך לזוז, אפילו לפתוח את העיניים. את מנצלת את
טיפת הכוח האחרונה שלך כדי למצוא לפחות דבר אמיתי אחד, כדי
לבקש עזרה, אבל ללא הצלחה. ואת רוצה לשכוח את האמת שראית, רוצה
לחשוב שזה עוד שקר, אבל את לא מצליחה. ברגע שראית והרגשת את
האמת, את נזכרת - פעם... לא היו מסביבך שקרים.
את מתגעגעת לאמת.
קדימה. קחי נשימה אחרונה, מחשבה אחרונה, מבט אחרון - רגע לפני
שהנשמה שלך נעלמת, נבלעת לגמרי בתוך השקרים. ובאותו המבט,
באותה הנשימה - תרגישי ותראי... אותי. אני. הדבר האחרון שאת
עוד יכולה להאמין בו. ואת קוראת לי. את צועקת. אני כל כך
מופתעת, באמת. מתברר שאת לא כל כך חלשה כמו שחשבתי תמיד.
ולרגע אחד, למרות כל מה שראית, את עוד תחשבי שאולי, יש צל של
סיכוי, שאני - אני אמיתית. אבל מה שעבר עלייך לימד אותך משהו,
לא? את תסתכלי עמוק יותר, עמוק לתוך העיניים שלי, אותן העיניים
שסמכת כל כך על הנשמה שמאחוריהן. ואת כבר לא תראי אותי כמו שאת
רגילה לראות - עוד אשליה, האשליה שבה בחרת להאמין הכי הרבה מכל
הגהנום שהקיף ועדיין מקיף אותך. את תראי מפלצת.
פעם הייתי אמיתית. אבל עכשיו... תראי מה קורה לי. עכשיו אני
כמוך, בדיוק כמוך.
מכורה לשקרים.


לאנה שלי