הם מדברים משהו אחד, נראים כך אבל אחרים ושונים הם.
איך הם עושים לי את זה?!
איך אני מסכימה לזה?!
איך אני לא שמה לב לזה?!
מתנהגת כעיוורת בפני עצמי ואולי בעצם לפני אחרים.
קבעתי איתם פגישה, הגעתי הם לא היו. חיכיתי וחיכיתי הם לא
הגיעו.
השעה כבר הייתה מאוחרת, החלטתי לחזור.
התחלתי לעסוק בדברים אחרים דברים שעניינו את הבחוץ, זרמתי עם
זה כמה שנים. יצאתי לחופשה שלא הייתה חופשה בעצם, חשבתי בה,
ראיתי דברים מזעזעים מעולם.
חזרתי הביתה מזועזעת מהטוב, והחלטתי להפרד מהבחוץ, הרגשתי
חופשייה כמו שבחיים לא הייתי.
פתאום הם התקשרו אליי שוב, אמרו שהם פשוט איחרו לי ולא יכלו
לתקשר איתי כשהצטרפתי לבחוץ.
טוב, אמרתי, לא ממש האמנתי.
קבעתי איתם עוד פעם פגישה, הפעם הם באו בזמן, הלכתי אחריהם, הם
הובילו אותי למקום לא ידוע, נתקעתי.
עצרתי לפתע, הרי לא הכרתי אותם מעולם חשבתי, אבל המשכתי.
התיישבנו, לא ראיתי את פניהם, הם התחילו לדבר איתי, ודיברו
ודיברו, לא הייתי ממש בשיחה, לא הבנתי מה קורה, לא רציתי.
הם התחילו להעמיק בדברים אבל לא רציתי לגלות אותם, רק אל החופש
יצאתי וגם אותו עדיין לא הכרתי וידעתי.
טוב, אחד זרק מילה שהוציאה אותי מהניתוק והתחלתי להקשיב, לא
עניתי, זה עדיין לא ממש עניין אותי, הייתי מרוכזת כמו שמעולם
לא הייתי.
אבל שוב התנתקתי, לא שמתי לב אפילו, עשיתי כמה דברים, שיחקתי
עם המחשבות.
"לא תפרדי מאיתנו לעולם, לא נוותר" אחד מהצד לחש בחיוך,
נבהלתי.
נכנסתי שוב לשיחה, עד עכשיו לא יצאה ממני מילה רק התנתקתי
וחזרתי התנתקתי וחזרתי, נחלשתי.
על חלק מפניהם נפלה טיפת אור, התחלתי לראות אותם, שמחתי בפחד.
רציתי לגעת בהם ולא להפרד לעולם, הבנתי סוף סוף מי הם,
רק התחילו להתגלות בפניי, באיחור שבעצם כנראה היה באשמתי,
הם היו בתוכי,
אני!