שורת פתיחה לא בנאלית ואז אני שלך, לפחות לכמה רגעים.
בהתגנבות יחידים מפכות מילים לאוזני, כמו חיילים מיחידה מובחרת
שעושים דרכם מעבר לקו גבול האדישות שמפריד בין אהבה לשנאה.
מותחת צוואר, חושפת ירך, מצקצקת בשפתייך, משחקת בתלתל שחור
ומביטה בי במבט מתכוון.
מעניין מי מכוון מבטים ואיפה בכלל לומדים את זה.

לא ידעתי אז מה שאני יודע היום.
איך יכולתי לדעת שאת כל כך אחרת, שהמחוות החברתיות שלך נגמרות
כשמגיעים הביתה.
באותו רגע מתחילה השתיקה הגדולה.
זה לא שאנחנו לא מדברים, אני כבר מכיר את הטעם שלך במוזיקה,
בסרטים, בספרים ובשפתייך;
אבל יותר משדיברנו שתקנו, אפילו כשדיברנו שתקנו.
שתקנו על הכל, על אהבה, על קנאה, על החברים הקודמים, על העבר
שלא יכול לעבור ולפעמים תוקף אותך בלילה, שאת חסרת הגנה, למרות
שיש לך אולר מתחת לכרית.

ומה אני אמור לעשות עם כל זה? עם כל השקט האיום הזה?
מסתכל מסביב ורואה טלוויזיה.
סדרה ועוד סדרה ועוברים לפרסומות ולא מבינים מזה שום דבר בסוף
היום.
סתם מכשיר מטומטם וכולם עושים את זה.
גם אני.