בדרכי לשוב ולכמוש אלוהי
בארץ עמון, המה ים הנחושת
מקדם מזרח, ביורדי חושך
ומפרשי אניות הנייר רחקו
והלכו עד לגבול הרי האדום
ועימן גם נשאו ניחוחות ארזי
לבנון ושדות זהובים משיבולת
לכל אלה הפניתי שוב עורף,
בזכרי טעמו של תמר בעמק
נכר והמשכתי מעלה הר ומורד,
לדבוק בדרכי העקרב המרקד
אחר עקבות הצל החשוף
בבשר הסדוק שבסלע
וצינת לילה, היתה בי דוקרת, קוצנית
כשיטת המדבר וביום, השמש קפח ועלה
למרגלות עריית פסגות נפסקות
לפתחי קרע רקיע.
והייתי זוכרת דוויה, צלמים מבית אב
ומבקשת אחר שכחה כי טובה מנדודים
וידעתי כי טוב גם מותי מחיים והיו
שורשי צמאוני מסתעפים ושבים
להרוות בי תהומות מים מרים.
|
