בדירה הקטנה של אלוהים לא היה הרבה מקום, אבל בכל זאת הצלחנו
כולנו להידחס לשם. זאת הפעם הראשונה שאלוהים נידב את הדירה שלו
לערבי השתייה השבועיים שלנו, עד אז היינו אלי ואני מנדבים את
שלנו. הדירה שלנו לא הייתה גדולה בהרבה מהדירה של אלוהים, אבל
אצלנו השכנים היו רגילים למסיבות ולא זקנים מתלוננים, כמו אצל
אלוהים. השבוע הדירה שלנו עברה ריסוס כנגד חרקים ונאלצנו למצוא
מקום אלטרנטיבי; אלוהים העדיף לבטל הכל, אבל הזכרנו לו שזו
מסורת שלא נשברה מאז הבריאה, או לפחות מאז יציאת מצרים, והוא
נאלץ להסכים. אלוהים פתח שלושה בקבוקי בירה, מהסוג הכי זול
שהצליח למצוא, והתיישב ביני לבין אלי, מוחץ את שנינו למשענות
הספה שצריכה להתאים לשני אנשים בגודל בינוני, כמו אלי וכמוני,
ובטח לא מתאימה להצטרפותו של אדם גדול-מימדים כמו אלוהים. הוא
הניח את ידיו על כתפינו, מניח לריח הזיעה של גופייתו, שכבר
מזמן לא הייתה לבנה, לתקוף את נחירינו ללא רחמים, ושאל על
הזיונים האחרונים שלנו. אלי קם בכעס, קרא לו מנייאק והלך
לשירותים. אלוהים הסתכל עליי בשאלה, לא בטוח במה טעה הפעם.
סיפרתי לו על הבעייה של אלי, זו שהסכמנו שלא מדברים עליה מאז
שחברה שלו זרקה אותו בגללה, ונזהרים כשמדברים לידו על זיונים.
הזכרתי, שסיפרתי לו את זה גם לפני שבוע, כששאל בדיוק את אותה
שאלה. מחייך, אלוהים עשה תנועה קטנה בידו ורגע לאחר מכן נשמעו
זעקות השמחה של אלי, מאושר מזקפתו שחזרה אליו, צורח שבגלל
רגעים כאלה שווה להיות חבר של אלוהים, והחבר של אלי הוסיף ואמר
שהאקסית שלו מחכה להתפייס איתו בדירה שלנו, על המיטה שלו. אלי
צרח שיביאו לו נייר-טואלט כמה שיותר מהר, כי הוא צריך לרוץ
לזיין, אבל אלוהים אמר לו שיביא לבד.