אני עומד לי בגשם. נושם בכבדות, מסתכל על הסיגריה בהבנה
טיפשית.
לבד, אין אף אחד ברחוב.
אני מטייל לי ועובר ליד הטלפון הציבורי, אותו טלפון שבו ספי
ואיתן דיברו אז. כשהם היו פה.
מעיף מבט על הספסל שאני, משי ושוקי ישבנו בו, וצחקנו שעות.
מסתכל על בית הכנסת, אותו בית כנסת שמתחת למדרגותיו ישבנו אני,
רעיה ובבא ועישנו.
שומע מכונית מהצד השני של הכביש, מביט ונזכר בכל בנאדם שאי פעם
היה בביתי.
כל בנאדם שראיתי בא מהדרך הזאת וחיכיתי לו כדי להראות לו בדיוק
היכן נמצא ביתי.
התחלתי ללכת ברחוב הצדדי.
אותו רחוב כשאני וגילי הלכנו בו כשהיא ורועי עוד היו חברים.
הסתובבתי. וחזרתי לכיוון הנגדי.
לאותו הכיוון שבו אני וגילי חיפשנו שעות מכולת לקנות סיגריות.
חוזר הביתה, מסתכל אל המטבח.
נזכר במירב שישבה ליד השולחן עם הספל המלא בדגנים.
מסתכל אל הכיריים ונזכר בטליה כשהכנו בשר.
מסתכל אל המקרר ונזכר בשארה שצועקת עליי שאין מה לאכול.
יוצא אל הגינה ונזכר בשבו ובשלי שישבו שם וצחקו על השיער
הג'ינג'י של אריאל.
חוזר לבית ומתקדם לכיוון הסלון.
מסתכל אל הטלוויזיה ונזכר באוראל שישב איתי שם ודיבר שעות על
הפסיכופטיות ב"כולם אוהבים את ריימונד".
עולה למעלה. יושב מול המחשב.
נזכר בחרות ובגבי שנורא שמחו שהכנתי להן דיסק.
מסתכל ימינה, אל המיטה, ונזכר בדן שישב שם ושתק.

קם, רוצה לשכוח.
נכנס לחדר ומסתכל על הספה.
נזכר ביום שאני ועדי שינינו את כל החדר.
מביט בטלוויזיה ונזכר ביום שאני ועטרה ראינו סרט אחר סרט.
רגעים מאושרים, מחממים.
אבל מה שנשאר זה רק זיכרונות.
כי עכשיו אני יושב כאן לבד.
יותר מדי זמן לבד.
יותר מדי לבד.
הייתי מסכים לקבל חיבוק מכל האנשים שנמצאים בזכרונות שהזכרתי.
אבל שוב אני כאן לבד, ולכן אסתפק בחיבוק מעצמי.